הצטרפו עכשיו למגזין המודפס של עכשיו 14!
בדיוק מישהו צעק אחריי ברחוב משהו על ביבי, שמיבי, ערוץ 14 וזה. הייתי מותש ומרוט מהיום הזה, וכאילו משהו בתוכי שקע אל תוך עצמו וגרם לי לצוף קצת מחוץ לעצמי ומחוץ לרגע, וכמו בסרטים האלה שמישהו צורח ונוהם, ואז הבמאי עושה סלואו-מושן לפה שלו וסלואו-מושן לקול שלו, והכול נהיה מוגדל ומועצם ואיטי, כך פתאום הוא נשמע לי רחוק, כאילו השמיע את קולו מכוכב לכת אחר, והד הצליל של קולו הגיע אליי בדיליי של עשר שנות אור.
הבטתי באיש בריחוק, כמעט בניתוק, והוא נראה לי כמו גוש זעם, כמו ישות שהתכנסה לתכלית אחת בלבד: כעס. עיניו בערו משנאה, שריריו היו מכווצים וגופו דרוך, כאילו תכף אנחנו צפויים ללכת מכות או משהו באמצע הרחוב.
הדפוסים הישנים
ואז חשבתי לעצמי שמאז 7 באוקטובר כולנו מחפשים אחר שפיותנו, ואנחנו אפילו לא בתחילתה של ההתמודדות הרגשית עם ההלם שהלמה בנו הזוועה באותה שבת, הלם שנמשך ולא עושה שום קולות של סיום. כלומר, אנחנו לא בפוסט-טראומה לאומית, אלא הטראומה עדיין בעיצומה, והיא רק הולכת ומחריפה, ונזקיה מצטברים ומתגברים.
חשבתי שאולי הדרך היחידה של אנשים להיאחז במשהו שיזכיר להם שפיות – אפילו כוזבת, מלאכותית או מדומיינת – היא לנסות ולהיאחז בדפוסים ובטקסים ובשפה המוכרים להם. שאולי הדרך היחידה לשמור על שפיות בסיטואציה שבה השפיות – האישית והלאומית – נשחטה ונמחתה ב-7 באוקטובר, היא לחזור אחורה בזמן אל נקודת הזמן שבה הזמן לא עמד מלכת, אל הזמן שלפני 7 באוקטובר.
הצטרפו עכשיו למגזין המודפס של עכשיו 14!
כלומר, ייתכן שהדרך שמצאנו כחברה וכיחידים שלא להשתגע היא לשוב לדפוסים הישנים של הסכסוך הנוראי בינינו; לשנוא ולזעום ולהשתולל בכל הכוח נגד משהו שנדמה לנו חשוב מאוד, לשוב לימים שהגדרנו את שפיותינו באמצעות הזהות הפוליטית. אולי כדי להניח את ידינו על משהו מוצק ולפסוע על אדמה יציבה אנחנו חוזרים לדבר היחיד שנדמה לנו מוחשי: ביבי-שמיבי ושמאל-ימין ודיונים על תקשורת וכל מיני הבלים כאלה, אשר 7 באוקטובר פירק למיליארד פרודות דיפרנציאליות.
אולי כדי ליצור מציאות סבירה סביבנו, שבה נוכל לתפקד מבחינה רגשית ולפעול, אנחנו מכסים כמו סוסים את צידי עינינו ומתמקדים רק בתנועה קדימה. והתנועה היחידה קדימה שאנחנו יודעים לעשות, כיחידים וכאומה, היא זאת של לפעול נגד ביבי או נגד רביב דרוקר או נגד איזה מישהו מערוץ 14 שבמקרה ראינו ברחוב, ואנחנו צורחים ומתמלאים חמה ויוצאים להפגין ומשתוללים ברשתות החברתיות רק כדי שנוכל לדמות לעצמנו שאנחנו פועלים וחיים ולא מצויים בכלל באיזה מצב ביניים שבין עילפון לתדהמה משתקת ובין ניתוק רגשי מוחלט לכאב שאין בכוחנו לשאת ולהתחיל לעבד בכלל.
לא השבתי לאיש הזה ולא הבטתי לאחור. נכנסתי לרכב והאזנתי לפודקאסט באנגלית על כדורסל. חשבתי שהאלימות הבלתי שפויה ממש שהוא הפנה כלפיי הייתה בכלל דרכו לשמור על שפיות, לאחוז במשהו מוחשי, מובן ומוכר, גם אם הוא מעוות. ומכיוון שכולנו שרויים תחת הרושם המצמית של חוסר הנורמליות של מה שקרה לנו וממשיך לקרות, אנחנו זקוקים לקטטה הזאת, הפוליטית, האלימה, כדי לשמור על איזון רגשי. אולי גם אני זקוק לה כדי להרגיש שפוי.
