עין לימין האמיתי צופיה. מחדל שחרור מנהל ביה"ח שיפא מהווה נורה אדומה ובוהקת עבור הגורמים הימניים יותר בממשלה, כאלו שיש להם סמכות או לפחות השפעה על מקבלי ההחלטות, שאומרת – עד כאן. נגמרו ימי הטריקים והשטיקים.
אנשי ימין אמיתיים צריכים לפעול מתוך שליחות של אלו שבחרו בהם והאמינו באמת ובתמים ביכולתם לשנות את סדר היום הישראלי ובנכונותם לנווט את הספינה ימינה, וכמה שיותר.
להצלחה אבות רבים, אבל הכישלון יתום. מחדל שחרור המחבל מוחמד אבו סלמיה ממחיש היטב את יתמות הכישלון, כאשר כל הגורמים המעורבים סירבו בתוקף לקחת אחריות, ולא זו אף זו – גלגלו את האשמה מאחד לשני, לא לפני שהם מוציאים את כל הכביסה המלוכלכת החוצה דווקא בעיצומה של מלחמה שבה המינימום הנדרש מבחינתם הוא לנהל את הדברים באחדות, או לפחות לשדר מסר כזה.
3+במקרה שלנו, אפשר למצוא את כל הסיבות האפשריות עבור כל אחד מהגורמים מדוע אינו אשם. מבין כל המעורבים, המרכזיים שבהם – רה"מ נתניהו, שר הביטחון גלנט, השר לביטחון לאומי בן גביר וראשי השב"כ והשב"ס רונן בר וקובי אלקובי, האכזבה האמיתית היא דווקא מבן גביר. נכון, בן גביר מתריע. נכון, בן גביר מנסה. אבל התרעות וניסיונות שעליהם אנו שומעים בעיקר בכלי התקשורת באמצעות ראיונות והדלפות – הוכחו כלא יעילים בזמן אמת.
התועלת היחידה שלהם, כך מסתבר, היא בסקרים, שם השר בן גביר מזנק יחד עם מפלגתו "עוצמה יהודית" ומגיע ל-10 מנדטים (על אף שבסקר האחרון כוחו נחלש). ימין אמיתי דורש מנבחריו לבצע את עבודתם גם איפה שאין סיקור תקשורתי, מתחת לפני השטח – משום שהוא פועל מתוך אידיאולוגיה ברורה ורצון להביא לשינוי אמיתי ולא מתוך אסטרטגיה להכפיל, אולי אפילו לשלש, את מספר המנדטים בבחירות.
צריך לומר ביושר, התהליך ברובו מתרחש בשירות הביטחון הכללי ובצה"ל – והוא נחשב להליך די מהיר. שב"כ קובע לשחרר אסירים מסיבות שונות, במקרה שלנו מפאת מחסור במקומות כליאה. את ההמלצה מעביר השב"כ לצה"ל, שם מתנהל תהליך אופרטיבי בסיומו צה"ל מקבל החלטה בשיתוף השב"כ – ושירות בתי הסוהר מתבקש ליישם את ההחלטה.
3+מפקד בית הכלא הרלוונטי מקבל את האחריות לבצע את השחרורים, כאשר יחד עם קצין הזיהוי (מזהה את האסיר ומוודא שהוא אכן האדם שהוחלט לשחררו, זאת כדי למנוע תקלות אפשריות) הוא מבצע את התהליך על פי חוקי האמנה הבינלאומית, שקובעת שחייב לשחרר את האסירים מהיכן שנלקחו – אם זה איו"ש, עזה או כל מקום אחר.
השאלה שצריכה להישאל ואולי לא מקבלת מספיק מקום בשיח מאז שחרור אבו סלמיה היא האם הייתה ציפייה מסוימת מהשב"כ או משר הביטחון גלנט, הגורמים שמופקדים באופן ישיר על הנושאים הללו, שיפעלו כפי שנכון וראוי לפעול עם מחבלים מכל סוג, גם אם לדעתם הם אינם "מספיק מסוכנים" (הגדרה מטופשת בפני עצמה).
התשובה לצערנו היא לא. שב"כ ומשרד הביטחון, למרות כל הרצון הטוב, פועלים לעתים קרובות באופן שאינו מתקבל על הדעת – לא רק במלחמה בעזה, אלא גם בגזרות אחרות. אבל, וזה אבל חשוב מאד, מבן גביר שמרבה להתריע בנושאים הללו ונבחר מתוך שליחות לשים סוף למחדלים כאלה ואחרים, ישנה ציפייה להגדיל ראש ולפעול בהתאם, גם אם הגדלת הראש הזו לא הייתה מביאה לו כותרת או ריאיון באחת ממהדורות הטלוויזיה.
אילו השר לביטחון לאומי היה רוצה, השחרור הזה לא היה מתרחש, כיוון שאבו סלמיה שוחרר בסופו של דבר מהשב"ס שנמצא תחת אחריותו הבלעדית. בן גביר שידע במשך תקופה ארוכה על שחרור המחבלים, לא פעל בשום מישור כדי למנוע זאת או לפחות לבקש בקשה בסיסית ממפקדי בתי הכלא – לעבור על רשימת המחבלים המשוחררים כדי לוודא שצה"ל, שב"כ ומשרד הביטחון לא פועלים לו מעל הראש.
3+אבל הוא לא עשה את זה. השר התעורר רק לאחר המחדל, ומיד מיהר לפרסם הודעות בתקשורת והלך להתראיין בערוצי הטלוויזיה על המחדל העצום של צה"ל ושב"כ, כאשר גם אירוע כזה שהוא מחדל חמור בכל קנה מידה, הוא ממנף כדי לזכות בעוד כמה נקודות תקשורתיות ואולי בעוד כמה קולות של בוחרים.
זה הזמן לדפוק על השולחן ולבקש מהנציגים שלנו בכנסת להפסיק לשחק משחקי תופסת ולהתחיל לפעול. מאסנו בטריקים, מאסנו בגימיקים – אנחנו רוצים ניצחון, אבל אחד אמיתי, לא כזה שנתון לפרשנות.
