שנת הלימודים תשפ"ד החלה כסדרה עם תקוות גדולות במערכת ובתפילה להתחלה חדשה עבור תלמידי ישראל. בתחילת השנה שבו כ־2.5 מיליון תלמידים לספסל הלימודים ברחבי הארץ, מתוכם כ־181 אלף החלו בהתרגשות גדולה את כיתה א'.
איש לא דמיין מה יקרה כחודש ושבוע לאחר הפתיחה המרגשת. מתקפת הטרור והטבח האכזרי שהחל בשבעה באוקטובר היכה את מדינת ישראל בהלם מוחלט מדרום ועד צפון. כאשר ילדים, ילדות, נערים ונערות נטבחו בדם קר לעיני הוריהם, נאנסו ונחטפו.
8+תחת חילוץ שראו רק בסרטים נאלצו תושבי העוטף לעקור מביתם ולברוח מבלי יכולת לארוז את חפציהם. בנוסף לכך, הם היו צריכים להתמודד עם טראומות קשות וזוועות שראו לנגד עיניהם.
בנוסף לתושבי העוטף, בשמיני לאוקטובר התקבלה הודעה גם בקרב תושבי הצפון בגבול לבנון שעליהם לעזוב מחשש ממשי למלחמה שתתפתח גם עם ארגון הטרור חיזבאללה. כך, נוצר מצב שכ-48 אלף תלמידים נאלצו להסתגל למציאות חדשה ומורכבת. משפחה שלימה בחדר קטן בבית מלון, בלי פרטיות, בלי בגדים וכמובן שבלי מסגרת לימודים.
8+בבוקר שמחת תורה, חוו התלמידים והתלמידות שבמרכז הארץ מטחי טילים, אזעקות בלתי פוסקות, בני משפחה שנקראים למילואים עוזבים אל הלא נודע. עם צאת החג כשהתחילו לנסות להבין את המתרחש כבר היה ברור לכולם שלמתכונת רגילה וללימודים כתיקונם לא יחזרו בכל מדינת ישראל.
איתי מלכה, תלמיד כיתה י' מקריית שמונה, מצא את עצמו עוזב את ביתו ונודד ברחבי הארץ בעקבות המלחמה. "התפנינו ונדדנו בארץ, היינו בנתניה, היינו בחריש, היינו בכל מיני מקומות, לא היינו במקום קבוע". לבסוף, הגיע איתי לזיכרון יעקב, שם התגורר תחילה במלון ולאחר מכן עבר לדירה שכורה.
"רציתי לעשות 4 יחידות במתמטיקה ובאנגלית, אבל זה לא הסתדר – לא הצלחתי"
המעבר הפתאומי פגע בלימודיו של איתי וביחידות הבגרות אליהם ניגש לפני המלחמה ובנוסף גם לתחביבו – משחק טניס תחרותי. "הייתי בקבוצה תחרותית מאוד, אני משחק כבר 11 שנים, התאמנתי כל יום, כל היום בטניס, ועכשיו אין לי את זה. בזיכרון אין לי את הקבוצה הזאת, יש איזה מועדון קטן, אבל זה לא אותו דבר", הוא סיפר בצער.
8+למרות האתגרים הקושי הפיזי והטראומה, איתי מצא את עצמו מתקבל בחום בבית הספר החדש בזיכרון יעקב. "קיבלו אותי ממש יפה, תוך יום-יומיים אני כבר יצאתי איתם בערבים", הוא מספר.
אך עם כל קבלת הפנים החמה שקיבל, סיפר איתי כי בהתחלה הוא חווה קושי להגיע לבית הספר: "כשהגעתי, לא היה לי ממש את הרצון ואת הכוח ללמוד. כל הזמן חשבתי, אם אני אחזור לבית, אם אני לא אחזור, אם אני אעבור לגור בזיכרון פתאום. אבל זו שנה שאני חייב ללמוד בה והיא משמעותית, שאם אני לא אלמד בה אני לא אצליח בעתיד. אז הייתי חייב להביא את המקסימום שאני יכול".
"ראינו ילדים מהשכבה שלו שנשרו מהלימודים, זה לא מובן מאליו שסיימנו את השנה"
שירה, אמו של איתי, סיפרה על האתגרים שהייתה צריכה להתמודד איתם במהלך השנה: "דבר ראשון, זה לא מובן מאליו שהם סיימו את השנה עם תעודה וכל החובות הלימודיות. העובדה שאיתי ניגש לבגרויות, זה מרשים בהתחשב איך התחיל". היא תיארה את הקושי הראשוני של איתי להסתגל למצב החדש: "בהתחלה היה ממש קשה, ולא היה לו קל להבין למה הוא צריך ללכת לבית הספר כשהם רק לרגע פה, ותכף חוזרים הביתה".
8+למרות האתגרים, שירה ציינה לטובה את ההתגייסות של בית הספר שקלט את איתי בזיכרון יעקב: "הם באו לקראתו בכל מה שהיה אפשר להקל". שירה סיפרה כי לבית הספר היה חשוב שהוא יסיים את השנה בכבוד, כמו כל תלמיד אחר בכיתה. "לצד ההקלות שקיבל, הם לא ויתרו על כלום, וברוך השם, איתי סיים בגרויות, מבחנים ועבודות, והשתלב חברתית", סיפרה בהתרגשות.
"היו מריבות בבוקר. איתי לא רצה ללכת לבית הספר"
עם זאת, שירה הדגישה את הקושי הרגשי המתמשך שנאלצה להתמודד עם איתי: "ההתחלה לא הייתה קלה, היו לי מריבות בבוקר עם איתי. הוא לא רצה ללכת לבית הספר ואני נאלצתי לשכנע אותו שהוא חייב".
8+"היה קשה להתמודד לבד, במיוחד כשהבעל במילואים, ולגדל את הילדים הנוספים", שיתפה שירה והוסיפה: "השהייה במלון בשלושה חודשים הראשונים הייתה כמו קייטנה ולא שגרה. היה סיוט בהתחלה, אבל היום, אחרי תשעה חודשים, זה מרגיש כמו חלום".
"אנחנו לא יודעים מה יהיה שנה הבאה, וזה מורכב", אמרה שירה וציינה כי "סיום שנת הלימודים היה קשה לי. הרגשתי שאנחנו רק לרגע פה, שאנחנו אורחים זמניים, ולא שייכים. זו תחושה שמלווה אותנו כל הזמן. אנחנו רוצים את הבית, וכשזה לא הבית, זה מרגיש לא אמיתי".
"ציפיתי לשנה רגועה, אבל הכל התהפך"
אבי אורפז, מורה להיסטוריה ומקרא מקיבוץ צאלים, מצא את עצמו מפונה למצפה רמון יחד עם חלק מתלמידיו. אבי התחיל את שנת הלימודים עם תקוות גדולות. לאחר שלוש שנים בהם עסק כמחנך, הוא רצה להקדיש את השנה המתקרבת למשפחתו ולפיתוח מקצועי אישי. "בשביעי באוקטובר, כשהתחילו הדיווחים על הטבח בבארי וניר עוז, חווינו בלבול גדול.
8+"חצי שעה לאחר תחילת האירועים, פתחתי את קבוצת החינוך שלי וכתבתי לתלמידים להיזהר מסרטונים, איזה מגוחך כאילו הפחד היה מסרטונים. מהר מאוד כשהבנו שהמצב חמור יותר – ברחנו". אבי פונה עם עוד תושבי הקיבוץ למצפה רמון, והחל ללמד בבית ספר ברמת נגב.
"זה היה מצב מאוד מבלבל נקרעתי בין הצורך להיות כאן להתכנס, להיות עם המשפחה ולעבד את מה שקורה לבין להיות בדואינג כזה ובעשייה לתרום. זה היה מאוד מבלבל. אבל אז אני ועוד מורה שאיתי הקמנו ביחד פורום להחזרת הילדים החטופים כי היו לנו תלמידים בית הספר שנחטפו".
"הילדים צריכים להיות ביחד ולקבל תמיכה רגשית"
"ההתמודדות עם הטראומה היא קשה ומורכבת, אבל חשוב לזכור שהילדים צריכים להיות ביחד ולקבל תמיכה רגשית. אנחנו כמורים צריכים להיות קשובים לצרכים שלהם ולעזור להם לעבור את התקופה הקשה הזו בצורה הטובה ביותר".
8+"אני חושב שצריכים להיות שינויים משמעותיים בפדגוגיה כדי להתמודד עם המצבים המורכבים שאנחנו חווים. הגמישות היא קריטית כדי להתמודד עם מצבי חירום, כמו שראינו בקורונה. אני מקווה שמערכת החינוך תלמד להיות יותר גמישה ומתאימה לצרכים המשתנים של התלמידים והמורים".
הניסיון "לנרמל את הלא נורמלי"
אורפז מתח ביקורת על היעדר הגמישות במערכת החינוך בהתמודדות עם המצב החדש. "אני חושב שלמה שקרה למועצה שלנו, המשאבים שצריכים להינתן, והפדגוגיה, כל המרכיבים שמרכיבים בית ספר, צריכים להירתם לטובת ריפוי הטראומה," הוא טען . לדבריו, מערכת החינוך ממשיכה לנסות "לנרמל את הלא נורמלי" במקום להתאים את עצמה למציאות החדשה.
8+אבי הדגיש את הצורך בגישה שונה לחלוטין בטיפול בתלמידים שחוו טראומה ואיך הוא התמודד עם זה: "אין לי מטרה להם ידע עיוני. כל המטרה שלי זה שהם יוכלו לעבד את מה שקרה להם, שהם יחייכו ויהיו להם חוויות חיוביות".
שנת הלימודים תשפ"ד חשפה פערים משמעותיים ביכולתה של מערכת החינוך להתמודד עם מצבי חירום מתמשכים. בעוד שבתי ספר מסוימים הצליחו לקלוט ולתמוך בתלמידים מפונים, עולה ביקורת על היעדר גמישות ומענה מספק לצרכים הרגשיים והלימודיים של התלמידים והצוותים החינוכיים.
עם זאת, הסיפורים האישיים, כמו זה של איתי ומשפחתו, הראו את המאמצים הניכרים שנעשו על ידי בתי ספר וצוותי חינוך ברחבי הארץ לתמוך בתלמידים המפונים ולסייע להם להתמודד עם המצב המורכב.
