הרומן של אירלנד עם "המדינה הפלסטינית" לא החל ב-22 במאי, עת הכירה בקיומה יחד עם ספרד ונורבגיה. האם חיבתה של אירלנד לערבים ולאינטרסים הלאומיים שלהם נובעת משנאת ישראל והיהודים, או שמא מחיבתה לערבים ולמוסלמים, החולקים עמה את "קדושת" הצבע הירוק? בכל מקרה מדובר בסוגיות בנות מאות שנים שראוי להכירן ולעמוד על טיבן.
שורשי האנטישמיות האירית
יהודים מעולם לא היו רצויים ואהודים באירלנד, כפי שלא היו הם במקומות רבים באירופה לאורך השנים. נוכחות משמעותית של יהודים ב"אי הירוק" החלה בשנת 1880 בקירוב, עת החל זרם דק של יהודים, ניצולי הפוגרומים בליטא להגיע אל הערים דבלין וקורק בעיקר. אך שלווה ונחת לא היו מנת חלקם של יהודי אירלנד לאורך זמן, נוכח גילויי אנטישמיות מתגברים שאחד הראשונים בהם נרשם כבר באפריל 1884, בחג הפסחא, כשנוצרים יידו אבנים לעבר בית יהודים ופצעו אם ובתה. דוגמאות נוספות נרשמו באוגוסט 1892 עת הוכו שני יהודים בדרכם לעיר, בנובמבר 1896 נרגם בית של יהודים וכפי הנראה היקף האירועים היה נרחב יותר.
אירוע אנטישמי משמעותי יותר החל בשנת 1904 עם תחילתו של "חרם לימריק", חרם כלכלי במהותו שבמסגרתו נרשמו אירועי תקיפת, ביזוי והשפלת יהודים. האירועים החלו לאחר שכומר מקומי נשא דרשה אנטישמית בה חזר על עלילות דם כלפי יהודים ואמר שאלו הגיעו ללימריק "כדי להיאחז עלינו כמו עלוקות ולשאוב את דמנו". ההתנכלויות ומעשי האלימות הובילו במהירה לבריחת רוב חברי הקהילה היהודית, עד שב-1925 לערך חדלה הקהילה מלהתקיים.
6+האנטישמיות באירלנד נכחה גם בתרבות המקומית כשהסופר ג'יימס ג'ויס ביצירתו "יוליסס", שיצאה לאור ב-1922, בחר ביהודי לדמות הראשית, המצטיירת כנקלית וסוטה. בעלילה המתרחשת בדבלין ב- 16 ביוני 1904, הסביר מדוע בחר דווקא ביהודי לגיבור ספרו: ”בלום יהודי? כן, כי רק זר היה מתאים. יהודים היו זרים בדבלין בעת ההיא. לא הייתה עוינות כלפיהם, אבל בוז היה גם היה, אותו הבוז שאנשים תמיד מראים כלפי הבלתי-ידוע”.
הרופא, הסופר והפוליטיקאי אוליבר סנט ג'ון גוגארטי כתב ב-1906 שני מאמרים אנטישמיים חריפים שהתפרסמו בביטאון מפלגת "שין פיין", עיתון אירי לאומני. בין היתר כתב כך על היהודים: ”אין לו כסף, מכיוון שהוא חי בארץ ענייה, אך הוא יודע למצוץ את המיטב שבה. דמו רווי בתולעים, והוא משמין מריקבון. כבן אמיתי לאביו, הוא סוחט באלף אחוזים… אני יכול להריח יהודי, ומשהו רקוב באירלנד”.
בשנות מלחמת העולם השנייה הייתה מדיניותה של אירלנד ניטרלית במידה רבה. תחת ממשלתו של איימון דה ואלירה אף גבלה באהדה לאדולף היטלר ימ"ש, שאילולא כן לא היה נשלח מכתב תנחומים לשגריר הגרמני בדבלין בעקבות התאבדותו של הצורר הנאצי.
יחסיה של אירלנד עם מדינת ישראל ידעו עליות ומורדות רבים. מורדות נרשמו בעיקר בעתיו של הסכסוך הערבי -ישראלי, בו הובעו עמדות אנטי-ישראליות ותמיכה ב"פלסטינים", כפי שניכר אך לאחרונה עם ההכרה האירית במדינתם. אירלנד הרחיבה את ההכרה דה יורה במדינת ישראל רק בשנת 1963, היחסים הדיפלומטיים בין המדינות כוננו באופן מלא רק בשנת 1975. קודם לכן אירלנד נמנעה מכך בשל הטענה כי ישראל אינה מיישמת במלואן את החלטות האו"ם הנוגעות בעיקרן ליחסי ישראל – ערב.
6+עד סוף שנות ה-60, אירלנד הייתה טרודה בגורלם של הפליטים הערבים, שמספרם גדל בעקבות "מלחמת ששת הימים" ביוני 1967. פרנק אייקן, שר החוץ האירי, שנאם ב-1969 בבית התחתון של הפרלמנט האירי, תיאר את יישוב סוגיית הפליטים כ"מטרה העיקרית והדחופה ביותר" במדיניות המזרח התיכון של אירלנד. כשעזב השר את תפקידו מאוחר יותר באותה שנה, נקבעה המדיניות האירית: "לא יכול להיות שלום ללא החזרת המספר המרבי האפשרי של פליטים והענקת פיצוי מלא, לא רק יישוב מחדש לנותרים". לו רק היה השר רואה את רחובות ערי אירלנד בימים אלו, היה מבין מהי קארמה ואיך יישובם מחדש של פליטים מתקיים בארצו הלכה למעשה, בקצב הולך וגובר, על כל המשתמע מכך.
לאחר הצטרפותה של אירלנד לקהילה האירופית ב-1973, ממשלות אירלנד נטלו את ההובלה בקידום הסוגייה "הפלסטינית" באירופה. בפברואר 1980, אירלנד הייתה החברה הראשונה באיחוד האירופי שקראה להקמת מדינה פלסטינית. ראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין, אמר בראיון לרדיו אירי באותה שנה כי יחסה של אירלנד כלפי ישראל כמוהו כתמיכה בזכותו של אש"פ "לחסל את מדינת היהודים".
יחס עוין כלפי ישראל כלל ביקורת חריפה ובצדה דרישה לגינוי והטלת סנקציות על ישראל בגין תקיפת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981.
ראוי לציין שפתיחת שגרירות ישראל בדבלין התאפשרה רק בשנת 1993, לאחר ביקורה באירלנד של משלחת הרשות הפלסטינית בראשות המחבל יאסר ערפאת ימ"ש. בכך הייתה אירלנד המדינה האחרונה במערב אירופה שבה נפתחה שגרירות ישראלית.
החל משנת 1978, נטלה אירלנד חלק משמעותי בהקמת כוח יוניפי"ל לשמירת השלום מטעם האו"ם בלבנון, עת שירתו בו כ-40 אלף חיילים. החיכוכים בין הכוחות האיריים לבין צה"ל והמיליציות הנוצריות בין השנים 1978 ל-2000 החמירו את היחסים בין המדינות. 45 חיילים אירים נהרגו בזמן ששירתו את האו"ם בלבנון, וממשלת אירלנד האשימה את ישראל במישרין או בעקיפין בלפחות 15 ממקרי המוות הללו, כולל החטיפה וההוצאה להורג של שני חיילים איריים באפריל 1980 על ידי צבא דרום לבנון.
6+שר החוץ האירי טען שישראל "החלה להשתמש בחיילים המתנדבים שלנו כמטרות תרגול" ועורר זעם רב. ראוי לציין כי מאז נסיגת צה"ל מדרום לבנון וגם לאחר מלחמת לבנון השנייה, לא ניכר כי חיילי יוניפי"ל האירים עמדו בהצלחה במשימתם ועל אף ששילמו בדם, לא נשמעו דברי גינוי חריפים כנגד חיזבאללה, כפי שנשמעו כלפי ישראל בעבר.
ביקורתה של אירלנד על הפעלת הכוח של ישראל כנגד ארגוני המחבלים בלבנון החלה כבר בשנות ה-70, עת גינתה התקשורת האירית את הפשיטות הישראליות "הלא פרופורציונליות" על מעוזי אש"ף בלבנון. הביקורת נמשכה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, המשיכה במהלך מבצע "ענבי זעם" ב-1996 כשהותקף מתחם האו"ם בכפר קנא, ועד מלחמת לבנון השנייה ב- 2006. אז קראה ממשלת אירלנד להפסקת אש מיידית וגינתה את התגובה הצבאית הישראלית הבלתי מידתית לכאורה. רוב כלי התקשורת האירים מתחו ביקורת רבה על העוצמה שהפעילה ישראל ועל האבדות בקרב אזרחים לבנונים. קבוצות אנטי-ישראליות אף קראו לסגור את שגרירות ישראל ולגרש את השגריר. ראוי לציין כי במסגרת גילוי מסמכים בפרשיית "ויקיליקס" התגלה כי במהלך מלחמת לבנון השנייה, ניסתה אירלנד למנוע ממטוסי צבא ארצות הברית לעבור בשטחה בדרכם לספק ציוד צבאי לישראל.
בשנות ה-80, ציור קיר בבלפסט תיאר את חברי המחתרת האירית (IRA) וחברי אש"ף אוחזים בנשק תחת הסיסמה: "IRA-PLO מאבק אחד". בתנועה הרפובליקנית, שבשורותיה רבים מחברי המחתרת לשעבר ואחרים שלחמו בבריטים, ניכרה לאורך השנים אהדה רבה למאבק הפלסטיני. מאז שנכנסו לפוליטיקה באירלנד, פוליטיקאים ממפלגת שין פיין היו בין המבקרים הבוטים ביותר של ישראל. דובר המפלגה לעניינים בינלאומיים וזכויות אדם בפרלמנט האירי, תיאר את ישראל בשנת 2006 כ"אחת המדינות והמשטרים הנתעבים ביותר על הפלנטה'". ביטוי לאהדת האירים למחבלי אש"ף ניתן באירוע הוקרה למחבלת לילה ח'אלד, שהייתה מעורבת בחטיפת מטוס TWA באוגוסט 1969, וניסיון חטיפת מטוס אל על בספטמבר 1970.
6+צילום יוסי זמיר/פלאש 90
היחס האוהד לערבים נמשך גם לאחר שהאופטימיות שאפיינה את תקופת הסמכי אוסלו התפוגגה. ביוני 2003, בזמן "האינתיפאדה השנייה", ביקר שר החוץ האירי את יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה, למרות מחאת ישראל. על אף התגברות מעשי הטרור וההבנה כי ההסלמה כוונה על ידי ערפאת, תיאר השר האירי את ערפאת כ"סמל התקווה להגדרה עצמית של העם הפלסטיני" ושיבח אותו על "עבודתו יוצאת דופן… עקשנות והתמדה".
ב-2004 הוגשה לממשלה האירית עצומה הקוראת להחרים את ישראל, חתומה על ידי 12,000 אנשי ציבור ו-52 חברי פרלמנט, חברי הפרלמנט האירופי, סנאטורים ופוליטיקאים עצמאיים. מאז התקיימו מספר קמפיינים מתוקשרים להחרמת ישראל, כולל ניסיון לגרום ל-Aer Lingus, חברת תעופה בבעלות חלקית של הממשלה, לבטל טיסות לארץ.
במאי 2010 השתתפה ספינה אירית במשט הטורקי לרצועת עזה. בעקבות יירוט המשט על ידי חיל הים וההאשמות בדבר התנהגות ברוטלית של חיילי צה"ל כלפי משתתפי המשט, נוצרה מתיחות נוספת בין ישראל ואירלנד.
ב-25 בינואר 2011 הודיעה ממשלת אירלנד על שדרוג מעמדה של המשלחת הפלסטינית הרשמית באירלנד, לדרגת שגרירות מלאה. בכך הפכה אירלנד למדינה הראשונה באיחוד האירופי בה כיהן שגריר פלסטיני במשרה רשמית מלאה, המגיש כתב אמנה לנשיא.
ב-16 בנובמבר 2011 פורסם מאמר שכותרתו: "שנאת ישראל מגיעה לרמות חדשות באירלנד: בסוף השבוע התקיימה מופע אנטי-ישראלי שערורייתי במדרחוב הראשי של דבלין, שהציג את חיילי צה"ל כחיילים נאצים". במסגרת התצוגה הקימה קבוצת פעילים פרו-פלסטינים דגם של גדר הביטחון ומחסום צה"לי ביהודה ושומרון, הפעילים התחפשו לחיילים ונהגו באלימות וגסות כלפי פעילים אחרים שהתחפשו לערבים, לעיני העוברים ושבים.
6+עוד באותה שנה קראה קבוצת פייסבוק אירית ליידות אבנים לעבר בניין שגרירות ישראל בדבלין. גורמים אנטי-ישראליים השחיתו אודיטוריום בדבלין שיועד לארח קונצרט של הזמר יזהר אשדות. חשבונות הפייסבוק של בכירי שגרירות ישראל הותקפו על ידי האקרים איריים ובנוסף, גורמים אנטי-ישראליים ניסו לשבש פסטיבל סרטים ישראלי שאורגן על ידי השגרירות בדבלין. מקורות במשרד החוץ הישראלי טענו כי "אירלנד (היא) המדינה העוינת ביותר באירופה וכי היא "דוחפת את כל המדינות באירופה לאימוץ גישה קיצונית ובלתי מתפשרת".
עוד טען המקור כי "הממשלה האירית מאכילה את אנשיה בשנאה נגד ישראל", וכי "מה שאנחנו רואים כאן הוא בבירור אנטישמיות". בתגובה, מקור רשמי מטעם משרד החוץ האירי הבהיר כי "הממשלה האירית ביקורתית כלפי המדיניות הישראלית בשטחים הפלסטינים הכבושים. היא אינה עוינת כלפי ישראל, והשערה שכזו היא שגויה לחלוטין". שר החוץ הוסיף כי "התפיסה כי הממשלה האירית מבקשת ללבות אווירה אנטי-ישראלית היא שגויה. אנחנו לא עוינים כלפי ישראל. אנחנו ביקורתיים כלפי מדיניותה, ובמיוחד בשטחים הפלסטינים הכבושים. אלו לא אותם הדברים". לפי הפרסומים באותה שנה, נטען שכשהגיע שגריר ישראל לדבלין, אחד העיתונים המובילים באירלנד פרסם מאמר שכותרתו "ברוך הבא לגיהינום".
בתחילת שנת 2012, ארגון למען סולידריות פלסטין-אירלנד החל בקמפיין לעידודו של "חרם תרבותי" על ישראל. כתוצאה ממנו הלהקה האירית "דרוויש" ביטלה סיבוב הופעות שתוכנן להתקיים בישראל, בטענה כי החלטתם להגיע לישראל הפכה אותם למטרה לביקורת ארסית, ואף הובילה לניסיונות פגיעה בחבריה.
אירלנד לא שינתה ממנהגה גם לאור טבח ה-7/10 ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל". ב-26 בנובמבר 2023, בתגובה לשחרור הילדה אמילי הנד בת ה-9 שנחטפה ע"י החמא"ס, "צייץ" ראש ממשלת אירלנד ברשת החברתית X: "ילדה תמימה שאבדה – נמצאה וחזרה". במרץ 2024, הודיעה אירלנד על הצטרפותה לתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג. באפריל 2024, קרן ההשקעות האסטרטגית של אירלנד הודיעה על מכירת אחזקותיה ב-6 חברות ישראליות הפועלות בשטחי יהודה ושומרון. בחודשים האחרונים חווה הקהילה היהודית והישראלית יחס עוין שאינו פוסח על תלמידי בתי הספר והאוניברסיטאות, כמו גם מקומות עבודה והמרחב הציבורי.
6+לטובת הסקרנים, הסבר קצרצר על חיבתם המשותפת של הנוצרים האירים והמוסלמים לצבע הירוק. הצבע הירוק מייצג את האסלאם ואת אירלנד מטעמים דומים למדיי. הגלימה אותה לבשו פטריק הקדוש, מבשר הנצרות באי שנפטר במאה החמישית ושעל שמו נקבע יום חג בכל 17 למרץ, דומה בצבעה הירוק (ככתוב באחד החדית'ים) לגלימתו של הנביא מוחמד, מבשר האסלאם שהחל דרכו בחצי האי ערב, עשרות שנים בודדות לאחר מותו של פטריק.
הצבע הירוק נבחר ואף מהווה אחד משלושת הצבעים בדגל אירלנד, המכונה גם "אי האזמרגד". זאת בשל נופיו הירוקים, וגם מפאת צבעו של התלתן בעל שלושה עלים המשמש כסמלה של אירלנד, בו עשה פטריק שימוש בכדי להסביר את השילוש הנוצרי לתושביה הילידים של אירלנד בעודו לבוש בגלימתו הירוקה. בדומה לדגל אירלנד, מהווה הצבע הירוק סממן בולט בדגלי מדינות ערביות מוסלמיות כסעודיה, איראן וירדן, כמו גם בדגלי תנועות אסלאמיות כחמא"ס, האחים המוסלמים ואש"ף. עוד נכתב בקוראן, בסורת אלאִנְסַאן, כי בגדיהם של אנשי גן העדן ירוקים בנוסף להיות הצבע הירוק תזכורת לשני גני העדן באסלאם, האחד על הקרקע והשני בשמיים על פי סורת אל-כהף וסורת הרחמן.
לסיכום: אוליבר סנט ג'ון גוגארטי צדק בסיפא של דבריו באומרו- "משהו רקוב אירלנד". תמיכתם של האירים בערבים ובהקמת מדינה פלסטינית, מבוססת על אנטישמיות ושנאת ישראל ארוכת שנים. חיבת הנוצרים המופגנת למוסלמים מבוססת על בורותם ותקרב בשל כך את קיצם. שהרי המוסלמים סולדים מהשילוש הקדוש לו הטיף פטריק הקדוש, שככל הנראה היה מוצא להורג באבחת חרב האסלאם, באשמת כפירה בעיקר. לא ירחק היום בו תושביה החדשים של אירלנד ינכסו את הצבע הלאומי האירי -הירוק, לעליית האסלאם במדינת האי, כבכל אירופה, ועוד טרם דנו ב"חיבתם" של המוסלמים לחברי קהילת הלהט"ב, לסמלים ולערכים המערביים, שלא ירחק היום ויהפכו לערבים, אלא אם הימין באירופה יתעשת.
תמיכתה של אירלנד בערבים המוסלמים הקיצוניים והענקת פרסים לטרור הערבי- חמא"סי, בפרט אחרי טבח ה-7/10, תוביל בקרוב למצב בו הצבע הירוק ימשיך להיות הצבע השולט בארצם. אך הפעם יהיה זה בשם האסלאם, לאחר שיזרמו ברחובות הערים נהרות של דם. יש שיראו בכך קארמה של האירים האנטישמים, ויש שיאמרו פשוט: "אל נקמות השם".
