הימים שלפנינו דרמטיים לגורל המערכה ולעתיד אזורינו: הם טומנים בחובם הזדמנות: לעמידה בלחצים אדירים, מיגור חמאס, שחרור חטופים, וטיפול שורש בחיזבאללה.
בחירה באפשרות זאת תביא עלינו מלחמה קשה יותר ממה שידענו ב-7 באוקטובר, תגזור מחירים בינלאומיים וכלכליים גדולים, אך תביא שקט ארוך טווח.
איראן תשאר ללא 2 הפרוקסיים המרכזיים שלה והיכולת שלה לפעול באזורינו תפחת דרמטית. בניגוד לחמאס חיזבאללה לא יחוסל, אך יקח לו שנים רבות לשקם את יכולותיו.
2+אבל חשוב מכך – משונאי ישראל יילקח אחד הנשקים החשובים: מיתוג ישראל כעם כובש ואכזר וכמי שמפר את הדין הבינלאומי, פעם בשנתיים במבצע צבאי חדש ברצועה שיכפה עלינו.
וכן, השקט הזה יאפשר גם להוריד את רמות השנאה ולבחון ברצינות יוזמות מדיניות. כך שכל מי שחפץ שלום, ולא מעוניין בחיים תחת חרב לנצח, אמור להבין זאת ולתמוך באפשרות הזו (אם יצליח לשים את הפוליטיקה בצד).
2+אפשרות אחרת זו כניעה במכבסת מילים כזו או אחרת. הלחצים יגברו, אנו נחפש את פתרונות ה"עכשיו", נספר איזה סיפור על מכה קשה לחמאס, אבל חמאס יישאר ריבון ברצועה. יהיה לנו שקט זמני, אבל הגרורות ישתקמו מהר יותר משנחשוב כשכל סיוע ירתם, כבעבר, קודם כל לתשתיות הצבאיות.
וכך בעוד שנתיים, אולי קצת יותר, נמצא את עצמנו מול 7 באוקטובר חדש, משולב, מצפון, דרום ומזרח שיגרום לטבח להראות כמו קדימון קטן ולא מייצג. ונשאל את עצמנו איך איפשרנו לזה לקרות.
2+שוב נאבד אלפים אם לא יותר מכך, שוב נהיה מדינה מרושעת ומוקצית, הלחץ הבינלאומי יגבר והכלכלה תיפגע. ואולי הדבר החשוב ביותר – שימור השנאה בין העמים ומחיקת כל אפשרות לפתרונות אחרים שלא כוללים לנצח תאכל חרב.
איראן תנהל את קונצרט הדמים האכזרי הזה עד לחניקת החלום הציוני בפרוקסי, טילים וכטב"מים מסוגים שונים שימלאו את השמיים (לדעתי הם יכשלו בסופו של דבר, אבל בהחלט ימררו את חיי כל העמים באזור).
אנחנו כבר כאן, במלחמה שלא בחרנו בה, וכבר שילמנו את המחיר הכבד של ששאננותנו, קונספציות שגויות ושגיאת ההתנתקות. נשאר רק לסיים את העבודה או להמשיך בגלגל אין סופי של "פתרונות העכשיו", פנטזיות ומלחמות.
