במוצאי חג שמחת תורה, כאשר ארז אלישע לוינשטרן את תרמילו ומיהר למילוי תפקידו כשריונר במילואים, הבינה הדס שהיא יוצאת לקרב משלה. "אימהות הן גיבורות-על", היא מספרת למגזין 14. "הן יכולות הכול, ובטח להתמודד עם כמה חזיתות. בסוף גם יש לך דאגה פשוטה לאיש שלך. הבנתי מהר מאוד שהזמן המורכב שאנחנו נכנסים אליו הולך לקחת זמן, ואלישע לא יחזור הביתה מהר. אז ניסיתי לחזק אותו ואת עצמי.
"הוא היה שבועות ארוכים בהמתנה, אז דיברנו הרבה. הרגשתי שחזרנו לתקופת הדייטים, כמו שני רווקים עם שישה ילדים. שיחות מתוקות של 'לילה טוב', 'אני אוהב אותך'. אהבנו גם לפני המלחמה, אבל המרחק שינה את הקשר בינינו. היה לו גם מאוד קשה, כי לא פשוט להחזיק את הבית מרחוק. אבל כשאתה מבין בשביל מה אתה עושה את זה, אתה ממשיך למרות הקושי והאתגר. השתדלתי לתת לו כוח. לא להתלונן. להראות לו רק את הטוב.
הצטרפו עכשיו למגזין המודפס של עכשיו 14!
"חודשיים אחרי המלחמה אלישע מתקשר ואומר לי: יש לי משהו להגיד לך, ואת לא תאהבי לשמוע את זה. משחררים אותנו. כעסתי. שאלתי אותו: החטופים חזרו, סינוואר מת, שככה אתם חוזרים הביתה? המשימה לא נגמרה. צריך לעשות אותה".
רוב הנשים לא היו שואלות שאלות ופשוט קופצות משמחה.
"החטופים פה? סינוואר מת? אין לנו ברירה אלא להאמין שזה יקרה. זה או אנחנו או הם. זה כמו ריצה. אנחנו חייבים לאמץ לנו סיבולת לב-ריאה, כי זה לא מאה מטר, זה מרתון. יש לנו על מה להילחם ויש לנו יכולת לנקום ולהשיב את הכבוד הלאומי, צריך רק להאמין בזה.
"הילדים שלי ג'ינג'ים, והתינוקת שלי, רות, היא בדיוק בגיל של כפיר ביבס. כל יום כשאני מקלחת אותה הייתי חושבת שעד שהג'ינג'י הזה לא בבית, אסור להפסיק להילחם. הוא מבחינתי גם ילד שלי כמו כל החיילים. אנחנו מכונסים באבל הזה יחד".
די מדהים לומר את זה אחרי האבל הפרטי והנורא שאת חווה.
"כל חייל הוא בעל של מישהי, בן של מישהי, אבא של מישהי. אלישע לא היה חייב לצאת, הוא אב לשישה. אבל אפילו לא הייתה שאלה אם הוא יתנדב. בטופס ההתנדבות הוא כתב: אני רוצה להמשיך ולהגן על המדינה שלי. "לפני שהוא יצא דיברנו על 'מה אם'. אני מייד הכרזתי שאין על מה לדבר. אתה לא תעשה לי את זה בחיים, אתה לא יכול להשאיר אותי לבד. זה פשוט לא יכול לקרות".
אש-אש-אש
אחרי שבועות ארוכים של המתנה, התבקש גדוד השריון של אלישע לחזור לעזה. אלישע היה בטנק הראשון בשיירה ארוכה שנכנסה להילחם במחבלי חמאס מייד אחרי שהופרה הפסקת האש. אחרי שהספיק לפגוע בלא מעט מרצחים נפגע הטנק שלו.
"הוא זכה להרוג הרבה מחבלים רשעים ולפגוע בתשתיות", מספרת הדס. "אני יודעת שהוא נתן פייט רציני, ואז הטנק נפגע והם היו חייבים לצאת החוצה. בזכות זה זכיתי לשיחת טלפון אחרונה של דקה. הוא היה ברוממות רוח, שמח בטירוף. אני זוכרת שהוא צעק: אנחנו נותנים בראש!
"יש משהו מאוד בריא וטבעי בבן אדם שיוצא לנקום בחיות שטבחו בנו וצוהל משמחה. ביקשתי ממנו שימשיך בכל הכוח. תנו אש-אש כל הזמן. ביקשתי שלא יחשוב עלינו. אמרתי לו: אנחנו אוהבים אותך. לך בשם כל ישראל. ניסיתי כמה שיותר לחזק אותו".
1+ימים ספורים לאחר השיחה הזאת, בנר שביעי של חנוכה, התבקש הגדוד של אלישע לחלץ פלוגת חיילים פצועים של גבעתי. טנק אחד נשלח, וחטף אש במקום. אלישע קפץ על הטנק שנסע לחלץ את הטנק התקול. נ"ט שנורה לעברם גרם למותו במקום.
"החבר'ה שהיו איתו בטנק סיפרו לי שערב לפני התקרית הם דיברו בטנק על מכתבי פרידה, מי השאיר ומי לא. הם שאלו אותו: לא השארת מכתב פרדה? הוא ענה :'אני לא צריך לכתוב. כל החיים התאמצתי שאשתי תדע מה אני מרגיש כלפיה'. הוא היה החבר הטוב שלי, האהוב שלי והשותף שלי ואבא של הילדים שלי".
הצטרפו עכשיו למגזין המודפס של עכשיו 14!
הדס אומרת כי לא גילתה שום דבר חדש על אלישע לאחר מותו. "ידעתי כל הזמן שהוא טוב. רק הבנתי כמה אנשים העריכו אותו ולכמה מהם הוא היה משמעותי. אלישע לא היה מי שדוחף קדימה וצועק אחריי. למעשה הדבר הכי בולט בו זה שהוא לא היה בולט. הכי קל לפספס אותו. לא חתיך, לא גבוה, לא כריזמטי. הכי פשוט. אבל הפשטות הזו הייתה מלאה באמת.
"הייתה לנו אהבה מהממת. בכל לילה היינו הולכים לישון ואומרים אחד לשני: תודה שהתחתנת איתי. רצינו רק לחיות כל החיים ביחד. אבל הקדוש ברוך הוא החליט שלא, שנהיה ביחד 13 שנה וזהו".
היה בך כעס על זה?
"לא, לא כעסתי. לא כל אחת זוכה לבעל כזה. צריך להגיד תודה על מה שמקבלים. קיבלתי מתנה, אני אומרת עליה תודה. הלוואי שא-לוהים היה רוצה שנהיה עוד ביחד. אבל הוא לא, ואני מקבלת את זה".
מאיפה את שואבת את כל האופטימיות הזו?
"צריך לדעת שמי שמקבל את הכאפה מקבל גם את הכוחות. מי שמסתכל מבחוץ לא מבין, אבל כשהקב"ה נותן קושי, הוא נותן כוח. ואני אמשיך לעודד ולחזק כל עוד ה' ייתן לי כוח".
