את נועם חבה אני הכרתי עוד מאז שהוא היה ילד קטן. אדם שהיה בו רק טוב. רצה לתת מעצמו ושכולם סביבו ישמחו, תמיד הוא דאג לכולם ולאחד את כל חבריו. אני זוכר שאני פותח לו את דלת ביתי כאשר בא לבקר, שהוא שואל לשלומי ואת החיוך שלו, החיוך שלו שהפיץ אור לכל מקום שרק הלך.
זה היה אחד התיעודים האחרונים שנועם שלח מצפון רצועת עזה. מאז תחילת התמרון הקרקעי של צה"ל, נועם נלחם ביחד עם חבריו לצוות בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים.
את אורו החיובי של נועם אי אפשר לפספס, אימו אורנה זוכרת זאת היטב עוד מיום היולדו. בשבעה באוקטובר, הוריו של נועם הסכימו לו לצאת לבסיס, רק לאחר שנודע להם שתומר אחיו הגדול שהיה במסיבת הנובה יצא בשלום.
ההודעה על מותו של נועם הגיעה אל משפחתו והכתה בה כרעם ביום בהיר. משפחת חבה חוותה את השכול שוב, בשנת 1989 – יוסי אחיו של ששון, אביו של נועם, נפל גם הוא בעת מילוי בתפקידו ברצועת עזה.
