טבח שמחת תורה פגע בבטן הרכה של מדינת ישראל: אזרחים שרבים מהם הזדהו כשוחרי שלום נרצחו או נחטפו על טפם ונשותיהם בידי אויב אכזר ממוקד מטרה, מקצועי ויעיל, שפגש מדינה בתרדמה. בעבר התמודדה מדינת ישראל עם דילמות מוסריות הקשורות בשחרור חטופים, ובחלקן הייתה ההכרעה בסגנון 'כולם למען אחד', כמו למשל בעסקת שליט, אשר שוחררו בה 1,027 מחבלים, ובהם יחיא סינוואר, שאת המחיר הכבד של שחרורו אנו משלמים בעת הזו.
לא סוד הוא כי את אסונן של משפחות החטופים חטף קמפיין אגרסיבי עתיר משאבים כבר בימים הראשונים למלחמה, כאילו לא מדובר במדינת ישראל, הידועה ברגישותה לנושא ובטיפול המסור שלה בשבוייה ובנעדריה. השאלה מי מארגן ומממן את שלטי הענק בחוצות ובמוסדות, את הסיקור העיתונאי הנרחב, את אירועי היח"ץ, את הנסיעות לחו"ל של הורי החטופים, את הגרפיטי הפסידו-ספונטני בשולי הכבישים – free them now – את המיצגים במרכזי הערים שבהם מאות כיסאות ריקים או דובים מדממים שמחכים לילדים על ספסלים ציבוריים, את תמונות החטופים המודבקות בכל מקום, את מאהל המחאה ואת הקמפיין ברשתות החברתיות, תיוותר כנראה שאלה שהתשובה עליה מצויה בשדה הפוליטי.
4+עסקה בלתי מוסרית
סוגיית שחרור החטופים מביאה לקדמת הבמה מחלוקת מוסרית עמוקה. לגרסת מקדמי הקמפיין, יש לשחרר את החטופים בכל מחיר ועכשיו, ומנגד גורסים מתנגדיהם – ובהם כמה מבני משפחות החטופים – כי אסור לנהל משא ומתן עם חמאס או לשחרר מחבלים תמורת החטופים, שכן על כף המאזניים מוטל ביטחונם העתידי של אזרחי ישראל.
לא פעם הוכח כי שחרור מחבלים הוא מחיר יקר שאסור למדינת ישראל לשלם, ולמרות זאת הקולות החומלים, שמתיימרים להגן על זכויות הפרט, מסיטים באמצעות הדהוד תקשורתי אגרסיבי את שיקול הדעת מההיגיון לרגש. זוהי מערכה שמתנגשים בה ה'כאן ועכשיו' של הפרט עם שיקולים ארוכי טווח לטובת הכלל.
4+לדאבוננו חשיבה רגשית זו איננה נחלת קומץ פרוגרסיביים בלבד אלא השתלטה על חלק ניכר מההנהגה בישראל, כנראה עקב האקלים הציבורי הפמיניסטי השורר במדינה בשנים האחרונות, אקלים אשר מוביל עמדות נפסדות וביניהן שנשים הן אלו ש"מתחברות לרגשותיהן" ועל כן יש להן ערך מוסף הכרחי בשולחנות מקבלי ההחלטות. בתוך כך, נבחרי ציבור רבים חוששים להתעמת עם המיתולוגיה הפמיניסטית אשר מטרתה אחת – לבסס פריבילגיות נשיות, ולכן אימצו גם הם מנטרות פמיניסטיות כגון "הכלה" ו"קבלת האחר", "גיוון חשיבתי", ולאחרונה "קדושת החיים", כאילו חיי האזרחים שנשחטו בשמחת תורה עקב הדלת המסתובבת של שחרור יחיא סינוואר נטולי קדושה.
קמפיין חטופים זה, כמו מסעות שינוי תודעה אחרים המוכרים לנו שעושים מאמיני הפרוגרס, משכנע גם אנשים תמימים רבים וגם ימניים בגישתם הפוליטית ללכת בעקבותיו אגב ניצול הרגש היהודי החם הפועם בכולנו.
לא נעסוק במאמרנו זה בנזקים שגורמת העסקה עם השטן; נזכיר רק את המובן מאליו: ככל שיישמעו קולות רמים יותר בסגנון "שחרור החטופים עכשיו" או "כולם תמורת כולם" יעלה מחיר השבויים יעלה ותדמיתה של ישראל תיפגע בעיני אויביה, מכיוון שבעסקה הנוכחית הצליח חמאס ליצור קשר ישיר והרסני בינו ובין ערביי ישראל, כי הביא לידי שחרורם של מחבלים בעלי תעודת זהות ישראלית.
4+התחפושת הפרוגרסיבית מכה שנית
העמדה המצדדת ב'שחרור החטופים עכשיו' מאפיינת ארגונים ואנשים פרוגרסיביים, המציגים עצמם "הומניים" ו"ליברליים" ובאצטלת ההגנה על זכויות אדם מסכנים את חייהם של אלפים. השפה הגרפית של המילה 'עכשיו' בפרסומים של 'שחרור החטופים עכשיו' מלמדת שהיא עוצבה באותו היגיון שבו נוצר הלוגו הנפסד שרווח החל משנות השמונים של המאה הקודמת ונועד לקדם את ארגון שלום עכשיו, שהיה למעשה שלום אך שווא.
בהקשר זה מעניינת במיוחד תגובתו של העיתונאי רוגל אלפר על דבריו של צביקה מור, אבי אחד החטופים המתנגד לשחרור מחבלים תמורת שחרור בנו. מור הוא אב לשמונה, ובהם איתן. איתן נעדר מאז יום הטבח כי במסירות נפש אדירה במקום לברוח מהגיהינום בדרום ולהציל עצמו מיד המרצחים בחר להציל גופות של נשים שנאנסו ונרצחו והוטלו זרוקות בשטח, ולצערנו לא שב. בריאיון הסביר צביקה מור כי הציבור בישראל אינו אוסף של פרטים שהמדינה צריכה לדאוג להם אלא חברת מופת יהודית שיש לה ייעוד וחזון, ולכן ה'כאן ועכשיו' של הפרט חייב להידחות מפני אינטרס גדול יותר, שהוא ביטחון הכלל והמשכיותו הנצחית.
זה כבר הגדיש את הסאה מבחינתו של אלפר, והוא קבע כי לכלל אין זכות להקריב את הפרטים שנחטפו, הגדיר את עמדתו של מור עמדה שמסכנת כל ליברל ישראלי, ויותר מכך: עמדה פשיסטית המנצלת את חטיפת הבן לקידום אידאולוגיה חרד"לית.
4+אתם בוודאי זוכרים; זו אותה אידאולוגיה שבשעת שגרה מנפקת כליות לכל יהודי נצרך, ובהם גם תואמי רוגל אלפר, וכנראה תגן גם על אלפר וילדיו באירועים עתידיים במסירות נפש שאין שנייה לה, מסירות נפש היונקת את חיותה מחינוך יהודי מהגיל הרך שבו חירוף הנפש למען כלל ישראל הוא ערך מקודש.
במילים אחרות, ערכים של זהות יהודית ושל גאווה וכבוד יהודיים, המחייבים איפוק וחשיבה ארוכת טווח, מסכנים את הארעיות והתלישות הגלומות בעמדה הפרוגרסיבית, ועל כך ממש מתנהלת כאן מלחמת תרבות.
וכך, באצטלה של הגנה על זכויות אדם וליברליזם, חלקים נרחבים בחברה הישראלית מקופחים מבחינת זכויות האדם שלהם, ויש פגיעה קשה בסולידריות החברתית ובזהות היהודית של המדינה. בעניין זה די אם יוזכרו כעת שתי דוגמאות לעניין זה מן הזמן האחרון: מניעת אירועי הסליחות ותפילות יום הכיפורים במרחב הציבורי בתל אביב, אשר בשם השוויון המגדרי פגעה קשות בחופש הדת של תושבי תל אביב, וההפגנות האלימות של ארגוני להט"ב שמטרתן לפוצץ כינוס של פורום קפה שפירא בנושא פגיעת בג"ץ במוסד המשפחה.
4+בעקבות שלל העניינים הללו הגענו למצב שבו שבעה מיליון תושבי המדינה, שרובם הבוגר מתגייס לסיוע אזרחי ללא תקדים מתוך מסירות לכלל מאחר שליבם נקרע למראות אחיהם החטופים בשבי חמאס, כמוהם כחטופים בשבי המיעוט הפרוגרסיבי שהשתלט זה כבר על צומתי קבלת ההחלטות במדינה.
סוגיה זו של שחרור החטופים ממשיכה למרבה האבסורד את המחלוקת בעניין הרפורמה במערכת המשפט שכאילו דעכה בעקבות הטבח הנורא: גם המחלוקת בסוגיית הרפורמה המשפטית נעוצה בשאלה על זהותה של מדינת ישראל, מדינה יהודית או ישות מדינית שנועדה להגן על אינטרסים של קבוצות המכונות מוחלשות, ובכך מפרקת את החברה לגורמים.
על פי הקולות הנשמעים בקרב הארגונים התומכים בשחרור החטופים עכשיו, זוהי למעשה אותה גברת 'רפורמה משפטית – הפיכה משטרית' בשינוי אדרת: ניסיון נוסף להחליף את השלטון במדינת היהודים ולהפוך אותה למקום שכוח אל, פשוטו כמשמעו.
