https://youtu.be/tmYfXmTBfFI
חברות וחברים יקרות ויקרים !!!
אז הננו ממשיכים את מסע הפרשות, לאחר שעבר עלינו חג מלא באור חירות ושחרור.
אני מניח ומקוה שכל אחד מכם אסף לתוכו תחושות שלוה ואהבה עצמית, יצאתם לחירות מהנטל של ההוכחה, ומצאתם נקודת אור פנימי נוספת.
הגענו לפרשה העוסקת באחד הימיים המאושרים שחוו ישראל, ולא מקבל מספיק צומי מאיתנו.
יום הקמת המשכן- יום בו אלוקים אמר 'אני בא לגור אצלכם באהל'. נקודה.
לי יש הכל- אבל אני בוחר בקשר ישיר ואישי עמכם.
זה כמו להנות מציור שילד קטן מצייר לכם פרח מה אנו חווים בלב?
זה לא הציור, ואן גוך היה נותן לפרח פרשנות אחרת כנראה..
זה כמובן הלב שמאחורי הציור, החוט המקשר, הבלתי נראה שהציור מנכיח.
אנו בתקופת ספירת העומר, ובודאי ידוע לכולכם שזהו זמן בניית המידות והאישיות.
כל שבוע מציין אחת משבע מידות הנפש, והוא מתפרט לשבעת חלקיה.
השבוע שייך למידת הגבורה.
'איזהו גיבור הכובש את יצרו'.
ושנים רבות לא הבנתי את הרעיון..
למה צריך את מידת האיפוק.
מה הבעיה להיות רק בחסד- באהבה ובנתינה ?
הרצון להעניק כלכך עליון ונשגב, ופתאום באה מידת הגבורה, סוגרת את האצבעות, ובכך מונעת מהחסד להתבטא.
למה?
לקח לי זמן רב, אולם כיום אני מעריץ גדול של היכולת הזו.
יכולת העצירה, הצמצום. יכולת זו מעניקה מקום לנתינה של האחר, לעשיה שלו.
הגבורה, מאפשרת לתהליכים להתהוות אצל הזולת. ואצלינו.
ילד שיקבל כל מה שירצה- אנו יודעים לאן זה הולך..
ומדוע? כי הילד לא עובר תהליך משמעותי של התפתחות פנימית.
התפתחות מתרחשת כאשר יש שיג ושיח פנימי. כאשר יש קונפליקט, האדם בוחר, ↔️ נופל וקם, מתנסה שוב ושוב, ולומד מה נכון לו, מה אמיתי לבחור וכן הלאה.
כך אדם בונה בעצמו את עצמו. וזוהי צמיחה אמיתית.
וגם בזוגיות.. כשצד אחד כל הזמן רק מעניק ונותן ואוהב,
והשני רק מקבל…
לעיתים המעניק מפספס שיש אדם בצד השני.. מה איתו..? גם הוא רוצה להביע את אישיותו בשותפות הזו.
הסגנון והטעם שלו רוצים להכנס למשוואה הזוגית, שתצא שלמות אחת מאוזנת…
במילים אחרות. חסד כל הזמן- הוא חטא. החטאה של הסיפור המשותף.
בשבוע זה נקבל את כח הצמצום האישי, נתינת המקום לשני, האיפוק והכבישה, שבהן חבוי אור מצמיח עצום ואוהב.
שבת שמיני שלום
