דברי השרה למשימות לאומיות, אורית סטרוק, עוררו סערה, כשהיא טענה ש"אף שר לא מקבל משכורות שמנות". המשכורת ברוטו של שר בישראל, כולל ההטבות המתווספות לשכר הבסיס, עומדת על כ-55,000 שקלים. השרה סטרוק הוסיפה, כי היא מכירה שרים שלא גומרים את החודש ונדרשים לעזרת הוריהם.
למרבית האנשים בישראל דבריה יישמעו מגוחכים, מכיוון שהשכר הממוצע במשק הוא כ-12,400 שקלים ושכר המינימום עומד על 5,880 שקלים, כך ששכר השרים ממוקם גבוה מאוד מעל מרבית העובדים בישראל, בעשירון העליון. אך רבים מאלה המגחכים על דבריה של השרה סטרוק, הבינו לליבם של המוחים ב"מחאת רוטשילד" ב-2011 ומבינים את טענותיהם גם כיום. אותה מחאה מפורסמת, שהולידה ח"כים חדשים ועוד ועדות ממשלתיות ותו לא, לא הייתה מחאתם של העשירונים התחתונים בחברה, אלא של מעמד הביניים הגבוה.
2+
2+עובדי היי-טק, אקדמאים תל אביבים, שהבינו שאין כיסוי לתדמית שלהם – תדמית העשירון העליון. הם נאלצים להחזיק שתי מכוניות ויש להם שני ילדים וכלב. מכונית, בחישוב נכון, עולה כ-5,000 שקלים בחודש (ירידת ערך, עלות מימון, ביטוחים, אגרות, דלק); מעון לילד ותוספת מטפלת, הנדרשת להורים עובדים יוסיפו 10,000 שקלים ל-2 ילדים והכלב יוסיף לפחות עוד 300 שקלים בחודש. כך שהזוג הצעיר הזה, בן הטובים המוכשר, שהצליח להתברג לג'ובים נחשבים וגר במרכז תל אביב, מוציא 30,000 שקל נטו, רק על הדירה, המעונות והמכוניות.
הברוטו של שני בני הזוג הוא 65,000 שקל, אז הם לא יקבלו שום הטבה בשום מקום וגם אין להם זכות להתבכיין שהם מסכנים, כי עם כאלה משכורות אתה בעשירון העליון, או מאוד קרוב אליו. אבל הנטו שלהם הוא בקושי 32,000 שקל והם באמת לא יכולים לגמור את החודש. אז הם נעזרים בהורים שלהם, שכל החיים הרוויחו הרבה פחות מהם, אבל הם לא משלמים משכורת, ולא משלמים שכירות ולא מגדלים ילדים, רק כלב.
החברים שהשרה סטרוק מדברת עליהם, ככל הנראה, מגדלים יותר משני ילדים וככל הנראה האישה שלהם מורה. השר מביא הביתה נטו של 28,000 שקל ואשתו מוסיפה עוד 7,000 שקלים. הם משלמים משכנתה של 7,000 שקלים ומוציאים עוד סכום דומה, לפחות, על הוצאות החינוך הגבוהות להחריד בחינוך הדתי. אשת השר מחזיקה מכונית משלה, כי היא גם מחזיקה משרה של הסעות לילדיה, כך שרק המשכנתא, החינוך והמכונית (המכונית השנייה מוחזקת על ידי המדינה), עולים להם 19,000 שקלים, מתוך המשכורות היפות שלהם, של 35,000 שקלים נטו. מזה הם צריכים לגדל 5-6 ילדים.
2+זוהי האמת הלא מדוברת המבעבעת מתחת לפני השטח. בעלי "השכר הגבוה" לא יכולים להרשות לעצמם לגור בשיכון. הם מאמינים לשקר הזה לפיו הם "בעלי מעמד גבוה". הם מאמינים למוסכמה לפיה הם יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה במרכז הארץ, או בית פרטי גדול מחוץ למרכז. הבנק יעמיד לרשותם הלוואה גדולה לרכישת שתי מכוניות חדישות והם לא יוכלו לחשוב על סבסוד לגני הילדים, או לבקש הנחה בשכר הלימוד בישיבה, או בבית הספר. גם הילדים שלהם יודעים שהם מ"בית טוב", שההורים שלהם "מרוויחים יפה", כך שהם לא יכולים להגיד לילד "אין לנו כסף". אבל אין להם!
בארצות הברית ובאירופה, בני העשירון השמיני ומעלה הם "אנשים מסודרים" באמת. ראשית, כי יש להם ילד אחד, או לכל היותר שניים. שנית, כי יש להם מגוון אפשרויות דיור, עד שהסבתא תוריש להם את דירתה. באירופה דירות בנות 80 ויותר עשויות להיות דירות נחשקות בבניינים שמורים. בערים רבות אין צורך במכונית ובוודאי שלא בשתיים. המחייה זולה יותר – המכונית, המצרכים בסופר. כך שבעשירונים הגבוהים ההכנסה הפנויה גבוהה יותר.
אז כן, השרה סטרוק לא ממציאה דבר. אבל היא שרה והיא צריכה לעזור לנו לצאת מהמצב הזה. להילחם במונופולים, להגביר את התחרות בשוק, לאפשר לעסקים קטנים ובינוניים לחיות, לצמצם את ההוצאות של המגזר הציבורי (משימות לאומיות?), כדי שלא נצטרך לממן את המלחמה הזו והבאה אחריה מכיסי האזרחים בלבד. זה אפשרי וזה מחויב המציאות, כי לחץ ציבורי לא יוריד את מחיר הקוטג' ולא את מחיר הדירה – רק תחרות תעשה זאת.
