שרי המחנה הממלכתי, בני גנץ, חילי טרופר וגדי איזנקוט, התנגדו כזכור לתקציב המתוקן, שאושר אתמול (שני) בישיבת הממשלה, אך לא השמיעו ביקורת עניינית. השרים הסתפקו באמירות כלליות על מה שאין בתקציב, כמו גדעון סער שהתפייט על כך שהתקציב "לא עולה לגודל השעה".
נכון, יש בתקציב הזה הרבה יותר חמלה מצמיחה, אבל זה בדיוק מה שגודל השעה מחייב, במיוחד כשמדובר בתקציב לחודש, שאין בכוחו לשנות מציאות.
מתנגדי התקציב ניפחו את בועת הכספים הקואליציוניים, כאילו עתידה של ישראל בנוי על 0.9 מיליארדי השקלים הללו. אף אחד מהם, כולל שר הכלכלה ניר ברקת, לא הציג תוכנית חלופית, נועזת יותר, מהמתווה שהציג האוצר.
1+ההתנגדות העניינית נדרשת לתקציב 2024, כי לאורך זמן מתווה הסיוע מדכא צמיחה. הוא מעודד מחזורים נמוכים של עסקים ולטווח ארוך זוהי סכנה של ממש לכלכלה. אפשר להבין את האוצר שמיהר להכין מתווה על בסיס מתווה הקורונה ומיהר לשחרר כספים לשוק מוכה ההלם, אך כאמור ההיגיון הזה נכון רק לטווח הקצר, לתקציב 2023, לא יותר.
לתקציב המקורי התווספו 30 מיליארד שקל לחודש שנותר. הוא נועד לתקצב שהייה של מפונים בבתי מלון בכ-17,000 שקלים לחודש למשפחה בת 4 נפשות. לא זו תוכנית החירום של ישראל, המייעדת פינוי למוסדות ציבור, לינה על מזרונים ותגבור שירותים ומקלחות ארעיים. בתוכנית הפינוי שהונהגה, כמו גם מתווה הסיוע, היא תוכנית של מדינה עשירה ובטוחה בעצמה.
1+יש רק דרך אחת להבטיח שלתוכנית המרחיבה הזו יהיה כיסוי – לעודד צמיחה. אנחנו יכולים לעמוד בזה, אך לא על ידי מתווה שמתגמל עסקים על ירידה במחזורים ולא מתגמל עסקים צומחים. זו העת להרחיב את מדרגות המס ליחידים, להוריד את מס החברות ולהפחית את המע"מ לכל תקופת המלחמה. זהו המתווה המתאים לשוק כולו.
יוצאי הדופן צריכים להיות נידונים בנפרד, אבל כל מי שיכול צריך לעבוד יותר ולאפשר לו להרוויח יותר. עדיף שהמדינה תוותר על הכנסות מאשר תגדיל הוצאות. דעות כאלה לא תשמעו מהאופוזיציה, כי אין לה סיבה לשפר את המציאות. שם פשוט מעדיפים להתמקד בחלום להפיל את הממשלה.
