לא עומדים בצפירה? כל מה שלא ידעתם על יום הקדיש הכללי בעולם החרדי

לכאורה היה נראה אך מתבקש שהעולם החרדי יצטרף ליזמת יום הקדיש הכללי לטבוחי השואה שמקום קבורתם ויום פטירתם לא נודע.
מה יותר הגיוני מלהצטרף לתענית שקיימת ממילא בלוח השנה היהודי ועוד כזאת שנקבעה לדורות עקב אסונות רבים שפקדו את העם היהודי בתאריך הזה?!
אז זהו שגם אנחנו ניסינו לעשות סדר בדברים ולהבין איזה יום בעצם מציינים בציבור החרדי כדי להתייחד עם זכרם של ששת המיליונים?
השאלות אגב הן גם כלפינו, מדוע מפריע לנו שהם לא מציינים את הימים הללו והאם אי פעם טרחנו לבדוק את הסיבות לכך?
אז נתחיל רגע מהסוף, הציבור החרדי לא מציין את יום השואה והגבורה בכ"ז ניסן מכיוון שהוא נופל בחודש שבו ע"פ ההלכה אסור להתאבל או לעלות לבתי עלמין. כמו כן הוא סמוך ונראה ליום העצמאות שזה כבר לגמרי לא ניתן לעיכול.

2+

אז נשאר לנו לברר מדוע לא ביום הקדיש הכללי שהתקבל אצל הציבור הדתי לאומי באהדה רבה?
בשביל להבין את זה צללתי לארכיונים עלומים מימי "אנו באנו" וקראתי את הפולמוסים החריפים שנראה שכל מה שהשתנה מאז הוא שהיום השפה פחות מקראית. (אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת).
הבעיה הראשונה שיש לציבור החרדי עם היום הזה הוא שהממסד הציוני הוסיף ליום עשרה בטבת תוספות שאינן חלק מהפן ההלכתי של היום הזה. כידוע, הקו המנחה בציבור החרדי אותו טבע החת"ם סופר הוא ש"חדש אסור מן התורה". כלומר התורה אינה משתנה לפי זמן ונסיבות והכלל הזה קם כנגד תופעות הרפורמה ו"היהדות המתקדמת".
הטעם השני הוא שקראו לטבח ששת המליונים "שואה" ולא חורבן כפי שנקראו כל המאורעות הקשים בהיסטוריה היהודית. ובכך בעצם בידלו השואה מהרצף ההיסטורי של אירועי החורבן שעבר העם היהודי בדרכו לארץ חמדת אבות.
הרב משה פיינשטיין זצ"ל מגדולי הפוסקים בעולם החרדי אמר בנוגע לשואה: "והוא בכלל כל הגזירות שהיו במשך כל הגלות הארוך הזה" (שו"ת אגרות משה יורה דעה ד' סימן נ"ז/י"א)
באופן מפתיע למדי מי שהסכים איתו היה לא אחר מאשר הרב סולובייצ'יק זצ"ל, שהיה מחוללה של האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב ואפילו הוא התנגד לרעיון באומרו: "כשאני קורא את החורבן והקינות על הרוגי "אשפריא", השמדת קהל "ורמיזא" וזעקת השבר מ"גנצא" ההדורה אני חושב על וורשה, ווילנא וקובנא. תשעה באב הוא יום זיכרון של כל חורבני ישראל, אין הכרח לייחד ימים מיוחדים לחורבן ואין צורך לחבר קינות חדשות ופיוטים". (מתוך כתב העת "קינות")

2+

בעולם החרדי חוברו קינות על השואה בידי רבנים בולטים כדוגמת הרב שמואל וואזנר מבני ברק, הרב הלברשטם והאדמו"ר מבובוב ולמרות שתדלנותם הקדחתנית של העסקנים הם לא הוכנסו לספר הקינות לט' באב וזאת משום שפוסקים גדולים יותר כדוגמת הרבי מליובאוויטש, החזון איש, הרב ש"ך, הרב סולובייצ'יק והרב מבריסק זצ"ל פסקו שלא להכניסם.
מעניין שאפילו ביד ושם חשבו שראוי לציין את היום הזה דווקא בט' באב.
בחברה החרדית מעדיפים להתייחס לשואה כמשהו שלא ניתן כלל לתפוס את גדלו ועצמתו או להבינו ולכן במקרים מעין אלו עדיף להגיב כפי שהגיב אהרון הכהן על מות שני בניו -"וידום אהרון".
רבים בחברה החרדית טוענים כי אצלם זכרון השואה הוא דבר יום ביומו. החל מהענקת שמות לילדים על שם קרוביהם שעלו עקידה ועד הוצאת ספרות תורנית עניפה המתעדת את השואה ואת העולם התורני העצום שחרב.
האדמו"ר מסלונים חשב שנכון לזכור ולהזכיר את השואה בכל דרך וכן לדובב את הניצולים לספר ולתעד.
הדגש הוא בהקמת העולם התורני והרוחני שנחרב, כך עסקו רבנים כדוגמת הרב כהנמן זצ"ל בהקמה מחדש של הישיבות שנמחקו.
ישיבת חכמי לובלין למשל נפתחה מחדש בבני ברק. כשהמסר הוא לא להישאר בחורבן אלא בבניין כיוון שיש הרבה מה לשקם.
למשל, שיקום הרצף שנגדע של העברת המסורת היהודית מדור לדור ומאב לבן בדור שכולו יתום.
תוך כדי נבירה בחומרים גיליתי תומך מפתיע ביהדות החרדית בדמותו של לא אחר מאשר ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון.
מתוך תפיסת הממלכתיות שלו החליט בן גוריון שלא לעסוק בערכי הגלות אלא אך ורק במה שיכול לתרום למען מטרות המפעל הציוני, וביצורה של המדינה. לכן הוא התנגד להקמת יד ושם, ולכן לא ביקר באתרי ההנצחה. ואף נעדר במופגן מעצרות הזיכרון הממלכתיות.

2+

בן גוריון רצה לצרוב בתודעה מאורעות שיגרמו ללכידות העם היהודי, והכי חשוב ש"הזקן יהיה שמח".
בעוד שכ"ז ניסן מזוהה עם גבורה ומלחמה שערה הרי שיום הקדיש הכללי מזוהה עם הגולה והגלות הארוכה על ספרי הקודש בני שנות אלפיים.
יצירת זיקה זו טומנת בחובה אמירה ברורה על היותה של מדינת ישראל "תשובה" לשואה. מעין קו רצוף נמתח בין זה ובין הצבת יד ושם מוסד ההנצחה והזיכרון מול הר הרצל המבטא את השואה והתקומה דווקא בזכות הגבורה.
אפילו המונח "גבורה" עמד במוקד המחלוקת. היהדות החילונית פירשה אותו כפשוטו, יהודי הניצב ומגן על עצמו. היהדות הדתית פירשה אותו גם כ"קידוש השם" בעוד היהדות החרדית התנגדה לשניהם.
כ"ז בניסן נעדר זיקה אל המסורת היהודית. פניו אל העתיד, אל היהודי החדש. הוא מבקש למצא במרד הגיטאות נקודת אחיזה שהעולם היהודי המתחדש שהתנער מהגלות, יכול להתחבר אליה.
נסיון לעצב את זכר השואה כחלק מרצף ההיסטוריה היהודית. לעומת נסיון לעצבו כנקודת שבר וכתחילתו של עידן חדש בהיסטוריה היהודית.
תהום שבין שואה וגאולה לבין שואה וגבורה.
גאולה משיחית או גבורת האדם, הרצל או משיח בן דוד.