אביאל ביטון, בלש ביחידה מרחבית נגב, סיפר על חוויותיו ביום הראשון של המלחמה ליערה זרד. ביטון לחם בגבורה באופקים, בכבישים ובקיבוץ רעים. על התרשמותו ממה שראה אמר ביטון: "צריך להגיד את זה: היישוב רעים, שאני הייתי בו כי לא הצלחנו להגיע מעבר, עבר שואה. אני לא מאמין שאני משתמש במילה הקשה הזאת. יש לי תמונה בראש של ילד בן 3 עם כדור בראש. הם פשוט ירו בכל מה שזז. גופות לצד הדרך, גופות בכל מקום. הקיבוצים האלה פשוט עברו שואה. שרפו אנשים בחיים".
ביטון החל לספר את השתלשלות האירועים באותה שבת נוראה. בהתחלה החלו אזעקות והא נכנס למרחב מוגן. בתחילה חשב שאולי תקפנו ברצועה ולכן ירו עלינו בתגובה מהרצועה. הוא בדק באתרי החדשות וראה שצה"ל לא יזם דבר, ואז הוא הבין שמשהו חריג קורה כאן. לאחר מכן הוא קיבל דיווח על חדירת מחבלים באופקים והגיע לעיר יחד עם מפקדו ברוך. הזירה הראשונה אליה הגיעו היא ביתם של רחל ודוד אדרי שהוחזקו כבני ערובה על ידי מחבלים. הוא מספר כי חילופי האש שם "לא היו מביישים סרט מלחמה".
הריאיון המלא שלאביאל ביטון, בלש בימ"ר נגב
לאחר שהגיעו מספיק כוחות לזירה הוא וברוך הבינו שאינם נחוצים עוד במקום ונסעו לכיוון רעים. שם הם חברו לכוח של יס"מ נגב, יס"מ יואב, שהוא יחידת סיור מיוחדת של המשטרה. ואז הוא מתאר "התחילה המלחמה: ירי מכל כיוון, כל רכב שעבר בכביש 234 קיבל ירי של RPG. הם השתלטו על הציר הזה".
הם החלו לנהל לחימה שם. ביטון מספר כי "יורים עליך מימין, יורים עליך משמאל ואתה לא יודע לאיפה להשיב באש". לאחר מכן ביטון מספר כי הוא וכוח של יס"מ יואב עם עוד 3 שוטרים של תחנת רהט החליטו שהם מאגפים את המקום כדי להגיע לרעים. זאת בעקבות העובדה כי הם ידעו שקורה משהו בצד השני של רעים ואי אפשר לנסוע על הציר כי "אתה הופך להיות ברווז במטווח".
2+הם נסעו דרך המטעים והגיעו לצד השני של הקיבוץ. הצוות שבו היה, שכלל 8 שוטרים, והם החלו ללכת בצורה מבצעית. כשהגיעו לכניסה לקיבוץ יצא ממנו רכב לבן, כשמהחלון האחורי יוצא בן אדם עם מדי צה"ל מרים ידיים וצועק: "אני משלכם אל תירו!". ביטון זיהה שיש לחייל מבטא ערבי אבל הוא חשב על זה שיש גם חיילים מוסלמים בצבא. בשלב הזה אחד השוטרים במקום צעק: "לא לירות חדל!".
ביטון מספר על הרגע הזה: "אני בלש. האינסטינקט הראשוני שלי זה להסתכל על לוחית הזיהוי של האוטו. ראיתי לוחית זהות פלשתינית ובשלב הזה ביצעתי ירי לכיוון הנהג. למזלי פגעתי בו ביריות הראשונות.
"ברגע שיריתי לכיוון הנהג, 5 רימונים נזרקו לכיווננו. והתחיל קרב פשוט מטורף, בהתקלות של 10 עד 15 מטרים. שני מחבלים נהרגו ואז הן רצו לזרוק עוד רימון. הרימון פגע להם במשקוף של האוטו ונפל באוטו שלהם. הרימון התפוצץ ובשלב הזה חשבתי שהם הרוגים. עמדתי ואז קיבלנו עוד צרור מתוך האוטו. לבסוף חיסלנו שם את כל המחבלים".
2+לאחר מכן ביטון מספר כי צעיר כבן 20 יצא מהשיחים ואמר להם שצריכים עזרה במיגונית בקיבוץ. ביטון מספר על הכניסה למיגונית ועל המראות הקשים: "נכנסתי למיגונית. בהתחלה לא הבנתי על מה אני דורך ולא הצלחתי לנשום. יצאתי החוצה קשרתי חולצה על הפנים והביאו לי פנס. ואז ראיתי את התמונה הכי מזעזעת שראיתי בחיים שלי: 30 נערים שברחו מהמסיבה, שלפי מה שהצעיר מספר זרקו להם 5 רימונים לתוך המיגונית, ובקבוק תבערה. שרפו אותם חיים.
"ואז ושמעתי קריאות לעזרה ופשוט התחלתי להרים את הגופות של האנשים השרופים כדי לחלץ את מי שהיה בחיים". לבסוף הוא והשוטרים שהיו שם הצליחו להוציא כ-10 צעירים חיים מהמיגונית ודאגו שהם יועברו למקום בטוח ולקבלת טיפול רפואי. ולאחר מכן ביטון הביא תחמושת והמשיך בלחימה.
2+ביטון נשאל על ידי יערה: "כמה מחבלים חיסלתם?", וענה: "מספר מדויק אני לא יודע להגיד. הדבר היחיד שעבר לנו בראש זה להציל כמה שיותר אנשים. כי כל בן אדם, הוא בסופו של דבר, עולם ומלואו".
