סעודיה אמנם נעדרת בעת הזו תשתית אנושית מקצועית של מדענים, חוקרים ושאר מוקדי ידע, החיוניים לפיתוח תחום הגרעין, אך זאת כידוע פער הניתן להשלמה בעבור סכום דינרים או דולרים, שכמותם לא חסר בממלכה. כך אפשר יהיה להכשיר מומחים במיטב המכונים, האוניברסיטאות והמוסדות בעולם, אנשי מקצוע וצוותים מיומנים הנאמנים למלך. לחילופין אפשר להציע ל"מדענים מן המוכן" לשתף פעולה, מרצון חופשי כמובן, לאחר שיקבלו הצעה נדיבה אליה יתקשו לסרב מטעמים שונים. זאת כפי שעשה בשנות ה-80 ג'ארלד בול, המהנדס הקנדי של תותח העל שמצא בית חם בעיראק אצל סדאם חוסיין, בטרם חוסל במרץ 1990.
סעודיה, ככל הידוע ועל פי מקורות גלויים פנתה לסיוע מערבי בהקמת מתקני הגרעין על אדמתה. אך מי ערב כי לא קיבלה גם הצעות מפתות לא פחות ממדינות אחרות הנמצאות ממזרח ומצפון לה, כדוגמת פקיסטן, סין ורוסיה? לא מן הנמנע כי אם תרצה בכך הממלכה- תוכל היא לרכוש ממדינות אחרות מתקני גרעין, רכיבים חיוניים ואף טילים. האם אז יהיה מי שיעמוד איתן בדרכה?
ישנה טענה נוספת שראוי להעמיק בה, לפיה הגרעין הסעודי יהיה בשליטה של גורמים מערביים שיתפעלוהו במסגרת חוזה עם הממלכה. בהקשר זה ראוי להאיר את עיני הקורא ומקבלי ההחלטות לטיבם ולגורלם של הסכמים מעין אלו, שנחתמו בעבר והגיעו אל קיצם בדרך של הַלְאָמָה – נטילת קניין מידי בעליו על ידי המדינה.
2+דוגמאות להלאמות במאה השנים האחרונות
הלאמות מתרחשות על אפן ועל חמתן של אימפריות, מבלי שישנה בהכרח דרך בדוקה, אפקטיבית ויעילה למונען מבעוד מועד.
באפריל 1951 הוקמה חברת הנפט הלאומית האיראנית לאחר שהמג'ליס (הפרלמנט האיראני) הלאים בהצבעה פה אחד, את תעשיית הנפט במדינה. חברת הנפט האנגלו-איראנית, שהייתה בעלת זיכיונות במשך כמעט 50 שנה, משכה את הנהלתה מאיראן וארגנה אמברגו ברחבי העולם. הממשלה הבריטית, שהחזיקה בבעלות על החברה האנגלו-איראנית, ערערה על ההלאמה בבית הדין הבינלאומי בהאג, אולם תלונתה נדחתה.
באוגוסט 1953 עלה לשלטון בהפיכה, שלא הייתה האחרונה, הגנרל פזל-אללה זאהדי כראש הממשלה החדש, יחד עם שובו מגלות של השאה האחרון, מוחמד רזא פהלווי. בשנת 1954 הפכה חברת הנפט האנגלו-איראנית לחלק מחברת בריטיש פטרוליום, שנחשבת כתאגיד השלישי בגודלו בעולם בתחום הנפט, הגז הטבעי והפטרוכימיה. בלחץ אמריקני, החברה האיראנית קיבלה את החברות במאגד החברות שנוסד באוקטובר 1954, כדי להחזיר את הנפט האיראני לשוק הבינלאומי. היא התאגדה בלונדון כחברת החזקות "Iranian Oil Participants" (IOP) שכל חבריה הכירו בבעלות של חברת הנפט הלאומית האיראנית בנפט ובמתקנים באיראן, כשהתפקיד ה- IOP היה להפעילם ולנהלם. התאגיד הסכים לחלוקת רווחים שווה עם איראן, אך לא לפתיחת ספריו או מתן אפשרות לאיראנים להיכנס למועצת מנהליו. כך היה עד למהפכה האסלאמית בשנת 1979, כשמשטרו של האייתולה חומייני החרים את כל נכסי החברה באיראן. אז למעשה בוטלו ההסכמים והתקנות הקודמים, העובדים הזרים עזבו, האיראנים תפסו את מקומם ומנהלים מאז את ענייניהם בעצמם.
מקרה דומה אחר היה ביוני 2007 בוונצואלה שפעלה להלאמת תעשיית הנפט באזור אגן נהר האורינוקו תוך דחיקת רגליהן מהמדינה של חברות אמריקניות, עליהן אמר שר הנפט והאנרגיה של ונצואלה: "אקסון מוביל וקונוקו-פיליפס מסיימות את השתתפותן ביוזמות חיפוש הנפט". בתגובה להודעת ממשלת וונצואלה, דרשה ארה"ב כי זו תציית להתחייבויותיה הבינלאומיות ואף דרשה פיצוי "הוגן וצודק" לשתי החברות האמריקניות. דובר משרד החוץ האמריקני אמר בזמנו, כי לוונצואלה, "כמו כל ממשלה אחרת, יש זכות לקבל החלטות כאלו על שינוי חוקי הבעלות או תקנות אחרות".
מקרה אחרון שראוי להזכיר הינו הלאמת תעלת סואץ על ידי המצרים. חשיבותה הגדולה של התעלה היא במתן האפשרות לספינות המפליגות בקווי השיט בין אסיה לאירופה, להימנע מהקפתה של יבשת אפריקה ובכך לקצר את משך ההפלגה ולהוזיל משמעותית את עלותה.
התעלה שנחפרה על ידי חברה צרפתית במשך עשור שנים, נחנכה רשמית בנובמבר 1869. בהמשך מכרה ממשלת מצרים את חלקה בתעלה לבריטניה, כדי להשיב הלוואות בינלאומיות שלקחה. כך נכנסו בשנת 1882 כוחות בריטים לאזור, על מנת לשמור על האינטרסים של הממלכה. בשנת 1888 קבעה אמנת קושטא שתעלת סואץ תשרת באופן שווה את כל המדינות גם בעת מלחמה. בשנת 1936, חתמו בריטניה ומצרים על הסכם שיאפשר נוכחות צבא בריטי בתעלה למשך 20 שנים נוספות. עם התקרבות מועד סיום ההסכם, נערכו שיחות בין הצדדים בנוגע להמשך נוכחות הצבא הבריטי, אך זה נסוג לבסוף ב-18 ביולי 1956.
בעקבות דרישתו של נשיא מצריים, גמאל עבד אל נאצר, שפעל למען גיוס כספים לבניית סכר אסואן, הכריזה מצרים על הלאמת התעלה ב-26 ביולי 1956, ואסרה על אוניות ישראליות לעבור בה. בתגובה, תכננו בריטניה, צרפת וישראל את "מבצע מוסקטר", המוכר כמערכת סיני או מלחמת קדש שפרצה ב-29 באוקטובר 1956, במטרה לכבוש אזור התעלה, להחזיר את השליטה בה לידיים מערביות ולהפיל את שלטונו של נאצר. בתגובה, טיבעו המצרים אוניות בתעלה וחסמו אותה למעבר, במקביל לשיבוש אספקת הנפט הערבי לעולם בהשתתפות מדינות ערב השכנות. לאור השתלשלות הדברים לחצה ארצות הברית על בריטניה לסגת ממצרים וכך, לאחר שוך הקרבות, הכריז האו"ם על תעלת סואץ כרכוש מצרי. השיט בתעלה חזר לסדרו בשנת 1957 עד שבמרץ 1959 החלה מצרים להחרים סחורה ישראלית מאוניות שעברו בתעלה.
בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967, נסגרה התעלה למעבר אוניות והיוותה את קו הפסקת האש בין ישראל למצרים. קו בו לא הופסקה האש במשך כל תקופת מלחמת ההתשה, והתגברה במלוא עוזה באוקטובר 1973 עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
2+התעלה נפתחה מחדש למעבר אוניות רק ב-1975, בהתאם להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-1974, במסגרתו נסוגה ישראל משתי גדות התעלה והוצבו כוחות שמירת שלום של האו"ם בחצי האי סיני. עוד ראוי להזכיר כי בשנת 2011, חוותה מצריים את "האביב הערבי" ובמהלכו את עלייתו של מוחמד מורסי, חבר האחים המוסלמים, לשלטון ביוני 2012. מהלך זה, אילו לא היה מסוכל על ידי צבא מצרים ביולי 2013, יכול היה להעמיד בסכנה את עתיד הסכם השלום עם ישראל, כמו גם את חופש וביטחון השיט בתעלה. זאת נוכח רצונו של מורסי לבחון מחדש את הנספח להסכם הצבאי בין המדינות, לצד התגברות מעשי טרור ואיבה גם מצד ארגוני טרור שהתבססו בגזרה.
מסקנות, סיכום והמלצות
גרעין סעודי יהיה במוקדם או במאוחר, בתצורה מוצעת זו או אחרת, העלולה להיות "קצת" פחות מקובלת ורצויה בעבור ישראל והסביבה הקרובה. משכך, עדיף שיעשה הדבר בסיוע אמריקני מאושר, מבוקר ומפוקח, מאשר יתקבל באופן לא רצוי מגורם זר ו/או עוין.
מנגנונים רשמיים, מוסכמים ומוסדרים, בין אם מדיניים וביטחוניים ובין אם מחקריים וטכנולוגיים, שיוטמעו בתהליך על ידי האמריקנים ויישארו תחת בקרתם המקצועית, עשויים למנוע או לכל הפחות לצמצם את הסיכון שבמעבר בלתי מבוקר ומהיר מגרעין אזרחי לצבאי בתרחישי קיצון.
אין משמעות הדבר כי מדינת ישראל צריכה לנוח על זרי הדפנה, בעודה סומכת על רצונם הטוב של הסעודים ומחויבותם של האמריקנים לסוגייה. מדינת ישראל צריכה תמיד להיות נכונה לכל התפתחות בזירה, כשעיניה פקוחות לרווחה על יתר שכנותיה, שכפי הנראה תחפוצנה בגרעין משלהן… למי שעדיין אין.
2+על מדינת ישראל לזכור היטב כי טיבם של הסכמים, בחלקו זה של העולם בפרט, להיות מופרים. מדינת ישראל נדרשת להזכיר ולהבהיר ל"חבר האומות התמימות", כי בריתות, הסכמים והבנות לא עוצרות בהכרח את הנחושים לפעול בעורמה, בניגוד לנורמה המקובלת, המצופה והרצויה מהם. תזכורות לכך הרי יש בשפע, מקרוב ומרחוק, כדוגמת החלטה 1701 שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם ב-12 באוגוסט 2006. החלטה שקראה להפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה בתום מלחמת לבנון השנייה, תוך פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון, על מנת למנוע מארגון חיזבאללה להמשיך לפעול בשטח לבנון, אך מופרת היא מידי יום ביומו ואין מי שיאכוף וירתיע.
יש לקוות כי ממשלת ישראל, תפעל בשום שכל, מתוך ראייה אסטרטגית אחראית ומעמיקה המחויבת לדורות הבאים. ממשלת ישראל נדרשת ודאי להכנת תוכניות מגירה, לכל מקרה של הפרה וסכנה בצדה, בכדי להבטיח את שלומה ובטחונה של מדינת ישראל בגבולות בטוחים, ללא תלות בהבטחות הגויים.
