השנה החדשה שאנו עומדים בפתחה היא שנת תשפ״ד, או ליתר דיוק ה׳תשפ״ד. הה"א הראשונה מייצגת את מספר האלפים (חמשת אלפים), והמספר תשפ"ד ערכו 784, ובסך הכול 5,784 שנים למניין שעם ישראל מונה מבריאת העולם, וליתר דיוק מבריאת האדם הראשון.
אף שמניין זה מבוסס על חישובי השנים המאוזכרים בתורה, בתקופת התנ"ך ספרו אבותינו בעיקר לפי מניין השנים מאז יציאת מצרים או מאז הכניסה לארץ ישראל. היו גם ספירות נוספות: בתקופת בית ראשון מנו לפי המלכים, ובתקופת בית שני מנו גם לפי קיסרי רומא. על מטבעות מימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא מנו "לחרות ישראל", ואחרי חורבן בית המקדש השני היה גם מניין לשנים מהחורבן.
רוצים לקרוא את המוצר המלא? לחצו כאן
1+אנחנו מוצאים שהמניין לבריאת העולם נכנס לשימוש נרחב החל מהמאה העשירית. שנים רבות השתמשו במקביל במניין המלכויות ובמניין לבריאת העולם, כפי שאפשר לראות למשל בפסיקת הרמב"ם מהמאה השתים עשרה: "כבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין או ליצירה, או למלכות אלכסנדרוס מקדון שהוא מנין שטרות".
גם במסמכים מגניזת קהיר מאותן שנים אנחנו מוצאים שימוש בשני המניינים במקביל. רק בתקופות מאוחרות נעשה המניין לפי בריאת העולם למניין הבלעדי של העם היהודי, שרק לפיו אנחנו סופרים את השנים.
אדון הזמנים
בשפות רבות יש קשר בין המילה שפירושה חודש למילה שפירושה ירח, כמו בעברית (יֶרַח) וכמו באנגלית (moon, month). בעולם בלי שעונים מחזוריות גרמי השמיים מאפשרת לספור זמן, והמחזוריות של הירח, שמשכה כ-29 ימים וחצי, היא אורך החודש הממוצע.
ומה עם השנה? גם כאן חשו בני האדם בחילופי העונות, ואם צופים בנקודה שבה השמש זורחת, רואים שהיא זזה בכל יום וחוזרת למקומה אחרי 365 ימים ורבע יממה. זוהי שנת שמש.
רוצים לקרוא את המוצר המלא? לחצו כאן
אם כך, אפשר לספור שנה לפי שנים עשר חודשי ירח, ואפשר לספור אותה לפי סיבוב השמש וחילופי העונות, אולם יש פער מובנה של אחד עשר יום בין שנים עשר חודשי ירח ובין שנת השמש. מה עושים כדי לפתור את חוסר ההתאמה?
שיטה אחת היא ללכת רק על אחת האפשרויות. לוח השנה הנוצרי נקבע רק לפי מהלך השמש, ואין לו מספר ימים קבוע לחודש. לוח השנה האסלאמי נקבע רק לפי הירח, ומשום כך חגי המוסלמים יכולים לצאת בכל פעם בעונת שנה אחרת.
1+אבל השיטה שבה הלכו ישראל היא לוח משולב של השמש והירח, והפתרון לפער אחד עשר הימים נמצא באמצעות עיבור השנה: אחת לכמה שנים מוסיפים חודש בסוף השנה התנ"כית, כלומר באדר. כך מוודאים שפסח יתוזמן תמיד באביב, בהתאם לציווי: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם" (דברים טז, א).
אורך שנת השמש הממוצע הוא 365 ימים ורבע פחות כ-11 דקות. אורך החודש העברי כאמור הוא 29 ימים, 12 שעות ו-44 דקות. כדי להתאים ביניהם בונים מחזור של 19 שנים, שבו בשבע שנים ידועות מראש מוסיפים עוד חודש אדר של שלושים יום.
המנגנון הזה מבטיח תאימות די טובה בין השנים בסטייה של שש דקות לשנה. כלומר, האביב זז ביום אחד בכל 220 שנה. כיום, אחרי יותר מאלף שנים מאז קבעו את הלוח, הסטייה מהאביב היא של פחות משבוע.
מבחינת קביעת החודשים, אורך החודשים קבוע לסירוגין: ניסן שלושים ימים, אייר 29 ימים, סיוון שלושים, תמוז 29 וכו'. יוצאי הדופן הם חשוון וכסלו, אשר יכולים להיות בני 29 או בני שלושים ימים.
קביעת לוח שנה ותאריכים היא חלק מהותי מהתרבות של העם. לוח השנה העברי אוצר את ה-DNA הישראלי. זו הסיבה שבשנים הראשונות של המדינה הקפידו הכול לחגוג ולציין לפי התאריכים העבריים, כיוון שהרגישו בזה גאווה לאומית; יש לנו לוח שנה משלנו, ואיננו זקוקים לתאריכים אחרים. לצערנו כיום גם זה קצת נעלם, ושימוש יום-יומי בתאריך עברי היה לנחלת ציבורים מסוימים בלבד, וחבל.
כחלק מהכפר הגלובלי הזהות המיוחדת שלנו נפגעת. השמירה עליה מתחילה בדברים הקטנים: לציין מדי פעם את התאריך העברי, לחגוג את יום ההולדת בתאריך העברי, לדעת לפחות באיזה חודש עברי אנחנו נמצאים ולהכניס אותו יותר ויותר לשיח. קצת גאווה לאומית מותר לנו?
