בשנת 1798, כשהיה רבי נחמן בן 26, נשוי ואב לשתי בנות, הוא הודיע שהוא נוסע לארץ ישראל. סבא רבא שלו, הבעש"ט, ניסה גם הוא להגיע לארץ, אך לא הצליח. חסידים אחרים אחריו, כולל הסב רבי נחמן מהורדנקא, כן הצליחו, ועלו וגרו בטבריה. ההחלטה של רבי נחמן להגיע לארץ לא היתה תלושה מההווי המשפחתי, ועדיין, זה היה מסע מסוכן מאוד אל הלא נודע.
תיאור המסע הזה מובא בפירוט בספר שבחי הר"ן, שכתב רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן. רבי נתן עצמו לא השתתף במסע, אך רבי שמעון, תלמיד אחר שליווה את רבי נחמן במסעו, סיפר על המסע: "בְּעֶרֶב חַג הַפֶּסַח יָצָא אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מֵהַמִּקְוֶה וְאָמַר לְזֶה שֶׁהָלַךְ עִמּוֹ, שֶׁבְּזאת הַשָּׁנָה יִהְיֶה בְּוַדַּאי בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה". כבר מתחילת הספר מתואר שהנסיעה הזאת בערה בעצמותיו.
3+רק לגעת בארץ ישראל
בי"ח באייר – ל"ג בעומר – יצא רבי נחמן לדרך. מסלול הנסיעה מאוקראינה לארץ ישראל במאה ה-18 כלל 300 קילומטרים של מסע עגלות ושיט נהרות עד הים השחור. משם הפלגה של ארבעה ימים בספינת משא דרך אודיסה עד איסטנבול, שהייתה הצומת מאירופה לארץ ישראל, ומשם יצא קו ספינות ליפו.
באיסטנבול התעקש רבי נחמן להתנהל בעילום שם, ובכוונה נהג בצורה תמוהה, כנראה לצורך עבודה על המידות. הימים היו ימי מסע נפוליאון למצרים, והטורקים, שחששו ממרגלים, חשדו בו, וזה גרם לו לצרות רבות. אחרי תלאות רבות עלו רבי נחמן ורבי שמעון מלווהו על ספינה שפניה ליפו. סערה נוראה תקפה אותם בים, ומי השתייה אזלו. שום דבר במסע הזה לא עבר בקלות.
3+באלול תקנ"ח, יומיים לפני ראש השנה, הגיעה הספינה ליפו. התוכנית הייתה להגיע לירושלים, אך לפני זה היו הנוסעים זקוקים לאישור כניסה לארץ. ליהודים הספרדים שהגיעו איתם הרשו להיכנס, אולם לרבי נחמן, שבגדיו היו מזרח-אירופיים ולא דיבר בשפה מובנת לפקידים בנמל, לא הרשו אפילו לרדת מהספינה.
הקברניט של הספינה תכנן להישאר כמה ימים בנמל יפו, אך במפתיע הכריחו אותו הגלים הגבוהים לצאת לים, והספינה יצאה צפונה ועגנה בחיפה. שם הורשה רבי נחמן לרדת לחוף.
בספר שבחי הר"ן מתוארת הגעתם לחיפה: "עָמְדוּ אֵצֶל הַר הַכַּרְמֶל נֶגֶד מְעָרַת אֵלִיָּהוּ וּבְאַשְׁמרֶת הַבּקֶר אָמְרוּ כָּל הָעָם סְלִיחוֹת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה… וְגדֶל עצֶם הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיָה לוֹ בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע שֶׁנִּכְנַס וְעָמַד עַל אַדְמַת הַקּדֶשׁ, אִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בַּמּחַ; אִלּוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ וְכוּ' לא יַסְפִּיקוּ לְבָאֵר אֶפֶס קָצֶה מִזֶּה כִּי תֵּכֶף וּמִיָּד הִשִּׂיג מַה שֶּׁהִשִּׂיג כִּי אָמַר שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פָּעַל מִיָּד מַה שֶׁרָצָה לְהַשִּׂיג".
אחרי מסע של יותר מארבעה חודשים דרך רבי נחמן על אדמת הארץ. ברגע אחד הוא הגיע להשגות רוחניות גבוהות, ומבחינתו היה אפשר לחזור לאוקראינה. רבי שמעון ביקש להתעכב עוד, ושכנע את רבי נחמן שינצלו את הביקור להגיע למקומות הקדושים. בראש השנה ובחגי תשרי היו השניים עם הקהילה היהודית הקטנה בחיפה, ובשמחת בית השואבה רקדו במערת אליהו הנביא שעל הכרמל, ואחרי שמחת תורה יצאו לטבריה בשיירת חמורים.
אוכלת יושביה
ההתרגשות בטבריה לקראת קבלת פני נינו של הבעש״ט הייתה גדולה: "כָל הַלַּיְלָה הָלְכוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָה לְקַבֵּל פָּנָיו". הכול לבשו בגדי שבת לכבודו, והחסידים התווכחו ביניהם מי יזכה לארחו. רבי נחמן הלך לבקר בקברי צדיקים: הקבר הראשון היה קבר סבו, רבי נחמן מהורודנקא, ואחר כך עלה רבי נחמן למירון למערת רבי שמעון בר יוחאי ולשאר הקברים המפורסמים באזור.
התחנה הבאה הייתה אמורה להיות ירושלים, אך אז פרצה בטבריה מגפה. תגובת השלטונות הייתה בידוד והסגר, וחומות טבריה ננעלו, אין יוצא ואין בא. רבי נחמן החליט לברוח מהעיר: "בָּא אֶל הַחוֹמָה אֵצֶל שְׂפַת כִּנֶּרֶת וְרָצָה לַעֲלוֹת עַל הַחוֹמָה וְלֵירֵד מִשָּׁם כְּדֵי לָצֵאת עַל יְדֵי זֶה מִן הָעִיר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר עָלָה עַל הַחוֹמָה וְעָבַר וּבָא עַל צַד הַשֵּׁנִי כְּלַפֵּי חוּץ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הַיָּם תַּחְתָּיו וְהוּא הָיָה תָּלוּי וְעוֹמֵד עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו עַל הַחוֹמָה לְמַעְלָה וְתַחְתָּיו הָיָה הַיָּם וְנָשָׂא לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהִצִּילוֹ בְּרַחֲמָיו וְיָצָא מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם".
3+רבי נחמן עלה לצפת לכמה ימים, אך אז הגיעה ידיעה שנפוליאון מתקרב לארץ, ואם מלחמה מגיעה, לא כדאי להישאר. רבי נחמן ורבי שמעון שמעו על ספינה שאמורה לצאת מעכו, וביום שישי של שבת זכור, השבת שלפני פורים, יצאו לעכו (ראו מדור ׳על המפה׳), והגיעו לעיר שלוש שעות לפני כניסת השבת. הספינה שרצו לעלות עליה כבר הייתה מלאה, והם החליטו להישאר בשבת זכור בעכו, אך התחרטו מהר מאוד: העיר הייתה מלאה בחיילים טורקים המתכוננים למלחמה.
סוכן הנסיעות הציע להם להזמין מקום בספינת סוחר ערבית, וגם הזהיר שיש סכנה שישבּו את מי שעולה אליה, אך ציין כי זה עדיף ממוות בטוח במלחמה, הצפוי להם אם יישארו בעכו. ברגע האחרון עלו השניים לספינה. כשיצאה הספינה לים התברר להם שכולה חיילים מוסלמים, וקברניט הספינה ראה בהם שבויים שלו. חוץ מקצת צנימים מתולעים גם אוכל לא היה להם. רבי נחמן נקלע לייאוש וכבר דמיין את עצמו עבד במקום מרוחק מיהודים. הפעם הזכיר לו המלווה שלו כי אין ייאוש בעולם כלל.
