פרופ' אלישע האס מנתח במאמר מיוחד מדוע המאבק ברחובות הוא בין בני הדור השני, שברח מהיהדות בעקבות מלחמת יום הכיפורים, לבני הדור השלישי, החדש, שמייצג יהדות לא מתנצלת והגיע למסקנה ברורה – להעביר מהר את החקיקה של הרפורמה המשפטית כדי שנוכל לדון בסוגיה האמיתית: יהדותה של מדינת ישראל.
שנת 2023 היא שנת היובל לאירועי מלחמת יום הכיפורים, שהם לעניות דעתי המפתח להבנת המאבק הפנים-ישראלי הנוכחי.
דור בתרבות נמשך כארבעים שנה. אנחנו חיים היום בפתחו של הדור השלישי של המפעל הציוני, ונראה שזה הגורם המרכזי לעיתוי ההתלקחות שאנו רואים כעת.
הדור הראשון של המפעל הציוני, שאפשר לאפיינו כדורו של בן-גוריון, היה דור שזכה לפריווילגיה ייחודית.
1+אנשיו גדלו בתוך המסורת היהודית, גיבשו זהות יהודית מוצקה, אבל נטשו חלק מהמצוות וחלמו על גיבוש מסורת חדשה שאפשר לאפיינה במושג "היהודי החדש". יהודי שיהיה ריבוני במדינה יהודית אתנית, אך את הפרקטיקה של המסורת היהודית יחליף בפרקטיקה חברתית אליטיסטית, מודרנית וסוציאליסטית.
רוצים לקרוא את המאמר המלא? לחצו כאן
בשנות השבעים של המאה העשרים איבד דור זה את השפעתו, ובני הדור השני, דור הצברים שהיו אמורים לממש את חזון היהודי החדש, קיבל אחריות להובלת המדינה היהודית בסביבה המתנגדת לעצם הרעיון של קיומה. ואולם לרשות דור זה לא עמדה מסורת; הוא היה צריך לנווט את ההווה יש מאין, בלי ההנחיה של ההיסטוריה והמסורת ובלי הייעוד שהותווה על סמך המסורת העתיקה.
דור זה היה לשבשבת והוביל את המדינה לפי רוחות הזמן בעולם המערבי. דוגמה לכך: הסוציאליזם בישראל מת, והקפיטליזם תפס את מקומו. במדינה המנוגדת לטבע המדינות היעדר ייעוד לאומי יוצר מצב מסוכן.
כישלון הרעיון של היהודי החדש
בד בבד עם חילוף הדורות הראשון, לפני יובל בדיוק, נפלה עלינו מלחמת יום הכיפורים. ביום הקדוש התקיפו את מדינת היהודים שני צבאות חזקים מאוד, המנהיגות נתפסה לחרדה של "חורבן הבית השלישי", ובתוך שלושה שבועות עקובים מדם התברר שבקרב נפלו 2,200 בחורים.
בני הדור השני לחמו במלחמה זו כאריות וסיימו את הקרבות בואכה בירותיהן של האויבים. ואולם למרות זאת יצא הציבור הישראלי מחודש תשרי תשל"ד מחולק על פי שתי תובנות הפוכות.
חלק מן הציבור בא לכלל מסקנה שהרעיון של היהודי החדש, זה שאפשר לאפיינו בביטוי "כאן לא יהיו פוגרומים", בהיבדלו מן היהודי המסורתי של הגלות – נכשל. המסקנה הבלתי מוצהרת שלהם ממלחמת יום הכיפורים הייתה שהמדינה היהודית נרדפת על ידי הגויים בדיוק כמו אבותינו בעיירות הגלות. ההתקפה הכוללת ביום הקדוש נתפסה בעיני חלק זה של הציבור הציוני כפוגרום קלסי, ואם כך, המסקנה היא שהציונות לא עמדה בציפיות. כאן נולדה הפוסט-ציונות.
1+מלחמת יום הכיפורים הייתה לחלק הזה של הציבור ה'מכה בפטיש', והוא הוביל לתובנה שהדרך למנוע פוגרום נוסף היא נטישת הדרך הציונית, המדגישה את היהודיות של מדינת היהודים, בידול שמעורר את ההתנגדות הכללית.
אלא שבהיעדר התשתית הרעיונית של מדינה יהודית, המוזכרת בהכרזת העצמאות, ממילא התפתחה התובנה שלפיה אנו קולוניאליסטים בארץ ישראל כמו שהיו מדינות אירופה. משום כך נולדה המסקנה שצריך לכווץ את המדינה היהודית לקווי 1949 בתקווה ששם יניחו לנו רודפי המדינה היהודית.
זה היה שינוי מרחיק לכת בתשתית ההכרה הציונית, ויהיו לו השלכות רבות במדיניות העתידית. כך נולדה גם תנועת שלום עכשיו (שבניגוד למקובל לחשוב, נוסדה לאחר מלחמת יום הכיפורים ולא לאחר מלחמת ששת הימים).
ואולם תחושות ומסקנות אלו היו מנת חלקו של חלק אחד מהציבור. חלק אחר יצא מן המלחמה בתחושה שהנה הציונות ניצחה; היה פוגרום, אך האויב הובס, והדרך פתוחה להמשך הבנייה וההתפתחות של המפעל הציוני. הבה נמשיך בחזון ההתיישבות וההתבססות בארץ כולה ונבטיח את הגשמת החלום מחד גיסא ואת הקיום מאידך גיסא.
כך נוצרו שני וקטורים הפוכים שאי אפשר בשום אופן לשלבם זה בזה. חייבת לבוא הכרעה על כיוון הווקטור הנבחר.
רוצים לקרוא את המאמר המלא? לחצו כאן
