המרב והמועט
אָמַר הָרָשָׁע שֶׁבָּאַחִים: "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּוֹ לָכֶם?"
אָמְרָה חַסְרַת הָעֲרָכִים: "הַתָּנָ"ךְ הוּא שֶׁלָּכֶם",
"לָכֶם" וְלֹא לוֹ,
"שֶׁלָּכֶם", לֹא שֶׁלָּהּ,
שֶׁל מִי שֶׁתַּרְבּוּתָהּ דַּלָּה;
וּבְעוֹד הִיא קַדָּה בִּצְבִיעוּת
מוּל מְגִלַּת הָעַצְמָאוּת,
עָקְרָה בְּפֵייק וּבְזָדוֹן
אֶת עִקָּרָיו שֶׁל הֶחָזוֹן,
אֶת הַדְּבָרִים שֶׁבַּמְּגִלָּה
הַמַּעֲלִים לִתְהִלָּה
אֵיךְ כָּאן הָעָם נִכְסֵי תַּרְבּוּת
יָצַר לִכְלַל הָאֱנוֹשׁוּת,
וְלָעוֹלָם, גַּם לְזָרִים,
הוֹרִישׁ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים.
וְרַק גְּבִרְתֵּנוּ, מַזָּל בִּישׁ,
לָהּ לֹא נוֹתַר מָה לְהוֹרִישׁ.
בִּלְשׁוֹן זָכָר אוֹ בִּנְקֵבָה,
נֹאמַר לַגְּבֶרֶת הַנְּבוּבָה –
כִּי הָאָמוּר בַּמְּגִלָּה
בִּדְבַר דַּרְכֵי הַפְּעֻלָּה
"לְאוֹר חֲזוֹן הַנְּבִיאִים"
גַּם כֵּן צָמַח
מֵהַ…תָּנָ"ךְ.
וְלֹא הָיִיתִי זֹאת כּוֹתֵב
לוּלֵא יָדַעְתִּי, בִּכְאֵב,
כִּי יֵשׁ כָּמוֹהָ לֹא מְעַט
שֶׁבְּבוֹאָם לִבְעֹט בַּדָּת,
אוֹ בְּבוּרוּת וְלֹא אִכְפַּת,
הֵם בַּתָּנָ"ךְ רוֹאִים "פוֹלְקְלוֹר"
מִבְּלִי לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הָאוֹר
שֶׁל הֱיוֹתוֹ עַמּוּד תִּיכוֹן
עָלָיו תַּרְבּוּת הָעָם הַזֶּה תִּכּוֹן,
שֶׁלִּדְמוּתֵנוּ הוּא מַסָּד,
מֵאָז הָעָם הַזֶּה נוֹלַד,
שֶׁעֲרָכָיו, חוֹבְקֵי עוֹלָם,
אֶל הַנִּשְׂגָּב הֵם הַסֻּלָּם
לְכָל בְּנֵי הָאָדָם כֻּלָּם.
