היסוד החשוב ביותר במנהיגות הוא הדוגמא האישית. על כך בוודאי יסכימו מדריכים, מפקדים, מנהלים, נבחרי ציבור ואחרים, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי שאי פעם הובילו אנשים לעמידה במשימה כלשהי.
באמצעות דוגמא אישית מוכיח הנושא במשרה ובאחריות את נכונותו כלפי אנשיו, ליישם ערכים הלכה למעשה ולא רק לדבר עליהם בפניהם גבוהה גבוהה שעה שמתאים ונוח לו, לכאורה.
הדוגמא האישית מהווה ערך מרכזי הנלמד בטירונות, מוטמע בקורסי הפיקוד והקצונה ונבחן באופן האולטימטיבי בשדה הקרב. זהו צו מוסרי במהותו, המוזכר בספרי ההיסטוריה ונלמד מפורשות במקורותינו, לפיו דיבורים בלבד, שאינם מגובים במעשים, לא יצמיחו תועלת ועלולים הם להוביל לאבדן אמון ואף לאבדון במעלה הדרך.
4+דוגמא אישית חיובית
'דוגמא אישית' תהיה לרוב אפקטיבית, יעילה ורלוונטית יותר מדיבורים, כנלמד מקריאתו של גדעון הנקראת בספר שופטים ומעל רחבת המסדרים בבית הספר לקצינים: "ממני תראו וכן תעשו" (שופטים ז', יז').
בהתייחס למצב האומה בעת הזו ולערך הדוגמא האישית, או להעדרו בקרב חלק ממנהיגינו בעבר ובהווה לאור קריאתם לסרבנות בקרב חיילי המילואים, ראוי לצטט מהגמרא מסכת ערכין דף טז' את הדברים הבאים של רבי טרפון: "תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך". רבי טרפון מלמדנו שלעתים זה הקורא לתיקון קטן, נדרש תחילה לתקן בעצמו תיקון גדול.
גם כשדברי תוכחה קשים נשמעים בחוצות הערים, בין אם מוצדקים בדיעבד ובין אם לאו, אל לו למנהיג אחראי להוציא עצמו מן הכלל ולשבור את ערך הדוגמא האישית בו דגל. הדוגמא האישית הרי נבחנת כשקשה ולא כשהכל על מי מנוחות, פשוט וקל.
כזאת ניתן ללמוד במדרש איכה רבה אודות הנביא ירמיהו, שהוכיח במשך עשרות שנים את עם ישראל על חטאיו והזהיר מפני החורבן שעלול להגיע. על כך שילם הנביא מחיר אישי כבד והושלך לכלא, אך למרות שדעתו לא נתקבלה ברוב עם והגיע הזמן בו כבשו הבבלים את העיר ושיחררו אותו מכלאו, בחר ירמיהו לקשור עצמו עם גורל יתר בני עמו, לא להתנכר או לפטור את עצמו מהם.
כך קשר עצמו הנביא פיזית לשיירת הגולים האזוקים שצעדה מירושלים לבבל והתעקש להיות חלק מהעם, לחוש עמם בסבלם ולא ליטור טינה לאדם, על אף ההתנכרות אליו, ההתנגדות לדבריו ודחיית עצותיו בעבר: "היה ירמיה רואה כת של בחורים נתונים בקולרים נותן את ראשו עמהם ונבוזראדן בא ומעבירו מהם, חוזר ורואה כת של זקנים קשורים בשלשלאות, נותן את צוארו עליהם, ובא נבוזראדן ומעבירו מהם" (איכה רבה פתיחתא ל"ד).
4+ערך הדוגמא האישית קיבל ביטוי מרכזי נוסף ב"אמנת הקצין", מסמך שהתווסף למסמך "רוח צה"ל וערכיו" בו מגדיר הצבא מהו קצין ומהן חובותיו העיקריות ככזה. באמנת צה"ל נכתב מפורשות: "אפעל בממלכתיות, כשליח ציבור אשר אינו מייצג עמדה פרטית אלא מבטא את עמדת צה"ל ומממש אותה. אפעל על פי רוח צה"ל ופקודותיו, תוך שמירה על חוקי המדינה ועל כבוד האדם, וכיבוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
"קצין הוא קצין הוא קצין"- יודע זאת כל בוגר קורס קצינים עוד משלב היותו צוער בבה"ד 1. להיות קצין זה מחייב לכל החיים – בסדיר, קבע, מילואים… ועד שמחזירים ציוד או "מזדכים". מכאן עולה החשש כי ישנם קצינים במילואים ששכחו את חובתם זו, שאינם מקפידים על ערך הממלכתיות הנדרש מכל חייל, שנוסף לאחרונה כערך יסוד רביעי למסמך רוח צה"ל וערכיו לפיו: "צה"ל הוא צבא העם, צבא ממלכתי, הנתון למרות החוק והממשלה. חיילי צה"ל יפעלו כשרק המשימה, ערכי צה"ל וביטחון המדינה ראשונים לנגד עיניהם, ויעשו זאת ביושרה, בענייניות ובייצוגיות".
דוגמא אישית שלילית
התנהלותם של אותם מנהיגים וקצינים בכירים לשעבר אינה מכובדת או ראויה, עת רומסים הם את ערך הדוגמא האישית המקודש, בו דגלו ועליו הטיפו בפני פקודיהם במשך שנות שירותם הרבות, לפני שנוסף ערך הממלכתיות באופן רשמי למסמך הצבאי. אילולא כן, כיצד ניתן להסביר את אופן התנהלותם לאחרונה ואת קריאותיהם, הישירות או המרומזות, שמכשירות את שרץ הסרבנות?!
כיצד אוזרים עוז, אותם מנהיגים מכובדים ומפקדים בכירים לשעבר, לפצות פה בפני העם בחוסר ממלכתיות משווע, בדברי הסתה והדחה למרי, אי ציות וסרבנות ללא שמץ בושה, ביהירות ובצביעות שאין כדוגמתה?
4+איזה עתיד יש לחברה בה המטיף הראשי לדמוקרטיה לכאורה, שצועק בפאתוס "בושה -בושה" ומלין על הליך חקיקה סדור, הוא לא אחר מראש ממשלת מעבר לשעבר. אזרח שלא נבחר לראשות הממשלה ואפילו לא לתפקידו כיו״ר מפלגה משום סירובו לקיום "פריימריז", שהדיח את סובביו שאיימו על הוד הגמוניותו, שהעביר את הסכם הגז שמטיב עם נסראללה תוך דריסה והתעלמות מנהלים, טענות העם והאופוזיציה, לקיום המוסכמות המתבקשות בכנסת ישראל?
כיצד ראש ממשלה שהורשע בדין, ישב מאחרי סורג ובריח וייזכר לדיראון עולם כראש הממשלה הראשון (ובתקווה גם האחרון) שהגיע להישג שלילי שכזה- מעז לפצות פה, להכפיש את המדינה ולהוציא דיבתה רעה בחו"ל, לתמוך באופן לא סביר במחאה ולהטיף מוסר בכל דרך וצורה, כמי שעל כתפיו מונחות הרשעות פליליות לצד האחריות כראש ממשלה למלחמה שקרתה לפני 17 שנה – היא מלחמת לבנון השנייה?
כיצד רמטכ"ל שאחראי לגירוש יהודים מרצועת עזה וצפון השומרון ב"רגישות ונחישות", עם הטפות נחרצות ובלתי מתפשרות כנגד כל גילוי סרבנות; שמשך את השקעותיו מיד אחרי חטיפת הלוחמים שבישרה על פריצתה של מלחמת לבנון השנייה- מעז לעודד בימים אלו סרבנות בשל ביטול עילת הסבירות לכאורה, בדברו ביהירות על ערכים ומוסר בהתנשאות אופיינית ל"מגביה עוף" לשעבר. האם זה סביר בעיניו ובעיני חבר מרעיו?
כיצד סגן רמטכ"ל לשעבר שעמד ביהירותו על מדים בערב יום השואה במכון משואה וזיהה מגמות חמורות בחברה הישראלית – לא מצליח לזהות את עצמו בתמונה כמסית, מדיח וממריד לכאורה?
4+כיצד מעז אלוף זחוח במיל׳, שהיה מפקד זרוע היבשה בצה״ל ומפקד אוגדה במלחמת לבנון השנייה שקיטבג כבד על גבו, להשתלח בחלק מפקודיו לשעבר בשיטתיות ולפוסלם על הסף, תוך העברת מסרי עידוד לסרבנים, בפוסט שפרסם לאחרונה: "מי שחושב שימשיכו לחרב את מדינת ישראל ועדיין המילואימניקים יבואו והטייסים יטוסו והכל יתנהל כשורה חולם. חלאס עם הצביעות. מי שמוקיע את טייסי 69 וכל יתר המילואימניקים המופלאים שלנו שתמיד עומדים בראש וגם הפעם, ששולחים סימנים ראשונים לאדוני הארץ החדשים, עברייני הצמרת שנקראים ממשלה. מי שמוקיע אותם הוא או צבוע או טיפש או ביביסט. שקט הוא רפש. צביעות היא גועל. כפיים לגיבורי הארץ הזו". שכח האלוף ש"הפוסל במומו פוסל", ומזה כידוע לרבים- ממש לא חסר לו. מוטב שילמד האלוף במיל' מדברי חכמים ככתוב במסכת בבא בתרא ס': "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", או בפשטות: תקן קודם את עצמך, בטרם תיגש לתקן אחרים.
סיכום והמלצות
במדינת ישראל יש לרוב המנהיגים והמפקדים הבכירים בעבר כבהווה, השפעה חברתית שכוחה לא נמוג או פג בהכרח, בין אם סיימו תפקידם ופרשו כנדרש, ובין אם סיימוהו בטרם עת מפאת כישלון מקצועי או ערכי, הרשעה בדין וביקורת ציבורית קשה, למעט עבירות מין.
השפעתם של מנהיגים אלו נותרת במשך זמן מה על הציבור, שנושא את עיניו אליהם כאילו היו אורים ותומים לטוהר מידות שלא נס לחו, גם אם טעו בדרך וחטאו. בקרב חלק מאותם מנהיגים ומפקדים לשעבר ניכרת שחיקה גדולה בזיכרון האישי והקולקטיבי, או שמא במידת הערכים ובמוסר שהיו נחלתם ולו רק למראית עין. זאת עת החלו הם לקרוא, לעודד ולהסית לסרבנות בניגוד גמור לערכים ולמידות אותם הנחילו לפקודיהם ובראשם – הדוגמא האישית והממלכתיות.
4+צה"ל נדרש להוקיע מתוכו כל גילויי סרבנות מכל סיבה שהיא, לטפל משמעתית בכל הסרבנים, הממרידים והמסיתים באופן בו יובהר, ללא כחל וסרק, כי את הצבא משאירים מחוץ למשחק הפוליטי ולאג'נדה הפרטית.
הצבא במדינת ישראל אינו כלי משחק בידי אף רמטכ"ל, אלוף או קצין לשעבר למען קידום אידאולוגיה פוליטית, בוודאי כזו העלולה לפגוע בצה"ל ובביטחונה הלאומי של מדינת ישראל. העושה כן חוטא לערכיו ומפנה גב לחברה, לפקודיו ולמפקדיו שנתנו בו את אמונם במשך שנים, לפעול בשדה הקרב מול אויבי ישראל עד לניצחון והכרעה ולא חלילה בשדות זרים ופוליטיים, העלולים לגרום לשסע וקריעה.
