המאבק נגד הרפורמה המשפטית, מצד מי שמינו עצמם כשומרי הסף של הדמוקרטיה בהיותם "המאור הגדול" להמוני העם הנבער בעיני עצמם, גורם לרבים מהם לחשוף ברבים את צפונות דעותיהם הלא-ליבראליות או הפלורליסטי הצבוע ואופיים האנטי-דמוקרטי הנסתר. זאת ועוד באופן שאינו מתיישב בדיוק עם השקפת עולמם המתקדמת, שוחרת החירות והשלום המופגנת כלפי חוץ בימי שגרה או בהפגנה, לכאורה.
"לוחם" מודאג למען הדמוקרטיה כתב, בתגובה למאמר קודם שפרסמתי, כי מוכן הוא להישכב על הגדר למעני ברוב אצילותו: "נילחם נגד הדיקטטורה כדי שגם אתה תחיה במדינה דמוקרטית". מרגש! אך בין אם צודק או טועה אותו לוחם עז נפש המביע דאגה עמוקה לעתידי האידאולוגי, האין בדבריו אלו נימה גסה של פטרנליזם?
פטרנליזם לשם הבהרה, בעבור אלו מהקוראים שאינם נמנים על האינטליגנציה שיודעת מה טוב לכולנו לכאורה, משמעה- "התערבות של מדינה, מוסד, קבוצת אנשים או פרט מסוים בענייניו של פרט אחר כנגד או בלי קשר לרצונו, בכוונה להיטיב עם האחר או להגן עליו מפני פגיעה.
יסוד עיקרי בפטרנליזם הוא הגבלת החופש או האוטונומיה של הפרט ואף כפייה ממש של פעולות. פטרנליזם עשוי גם לבוא לידי ביטוי בהטעיה מכוונת של האחר על מנת לגרום לו לפעול באופן הרצוי על ידי המטעה… הפטרנליזם מבטא גישה של עליונות שמקורה בתפיסה של מערכת משפחתית בה האב (Pater) נתפס כרציונלי יותר מהאם והילדים, ולכן ראוי לכפות עליהם את דעותיו".
איך מסתדר הדבר עם דמוקרטיה, בה שותפות האזרחים בקביעת השלטון נעשית קודם כל בפעולת הבחירות בה מתחרות מפלגות על קידום רעיונותיהן, תוכניותיהן ומעשיהן השונים למען העם והמדינה? האם הפטרנליזם המובע תואם את התפישות החברתיות הרצויות של המוחים? האם אתם מבינים את הדיסוננס שבדבר?
אם עדיין אינכם מבינים אז אל דאגה. היות והיה כבר "לוחם" או "נביא זעם" אחר שצפה את חומרת הבעיה שבחוסר ההבנה, בכותבו: "את עומק הבעיה אתם תבינו במלחמה הבאה כשאף אחד לא ירצה לצאת להילחם".
תגובה כזו בהחלט יכולה להתחרות על פרס התגובה האנטי ציונית המושלמת המוענקת לאזרח שמדינת ישראל בעבורו הינה בסך הכל עוד אפיזודה חולפת. מדינה שאינה שווה את "מגש הכסף" עליה הוגשה והמחיר שעודה משלמת בדם מיטב בניה, מדי שבוע לאחרונה. מדינה שמוטב להקריב, לפרק ולאבד חלילה, רק בעבור הרצון להוכיח שצד אחד צודק יותר לכאורה, במחלוקת הפנימית המורכבת והקשה ככל שתהיה, במדינה הדמוקרטית היחידה שמאפשרת ליהודים לחיות בה בבטחה.
אותם "לוחמים" עיקשים הרואים באמרה "ייקוב הדין את ההר" את מנטרת חייהם טוענים כי: "לא אעזוב את הארץ ולא אחיה בדיקטטורה. הם הולכים על זה בכל הכוח – ואנחנו נתנגד לזה בכל הכוח, ויהא אשר יהא". קוראים הם להחרפת הצעדים, לסרבנות ואף למרי אזרחי אלים.
אותם מנהיגים וגנראלים בדימוס איבדו כל פרופורציה, או לכל הפחות את המצפן עליו היו חתומים במשך עשרות שנים בהן רובנו הלכנו בעקבותיהם בלבשנו מדים. האם ממרום גילם חוזרים הם לילדותם ומביישים את זקנתם בהכרזה ש"אין משחק! – אם אנחנו לא משחקים על המגרש אז אף אחד לא ישחק, ואם לא ישחקו לפי הכללים שלנו אז אין כדור ושיתפוצץ העולם".
סיכום והמלצות – לא אלמן ישראל
ישראל הייתה דמוקרטיה גם בימי הגירוש הטוטאלי מרצועת עזה וצפון השומרון, גם בימי הקמת המדינה ופרשת אלטלנה ואפילו בימים בהם הפנקס האדום קבע מי יקודם ולאיזו משרה. מדינת ישראל תמשיך להיות דמוקרטיה גם עם הרפורמה המשפטית תעבור במלואה, אם המפגינים נגדה יבינו את שמטיפים הם לו בעצמם.
ראשית, שאין לנו (ולא רק לי) ארץ אחרת! יהודים רבים, בהם בני משפחתי שנספו בשואה או בפוגרומים רק בשל יהדותם, היו שמחים לעלות למדינת ישראל בכל מתכונת משטרית שהיא, תחת כל מנהיג יהודי ובלבד שהמדינה מהווה בית לאומי בטוח בעבור העם היהודי בארץ ישראל. ללא תנאים!
שנית – רבים ימשיכו להיות אזרחים נאמנים למדינה, לשרת בכוחות הביטחון ובצבא ללא תנאים ועל אף כל האתגרים. למה? כי אין חלופה אחרת להבטיח את המשך קיומה של המדינה ואין שום דבר בעולם שיצדיק את חיסולה בעיני עם שזוכר היטב עת עמד הוא בפני כליה יותר מפעם אחת, לפני 80 וגם 2,000 שנה.
נמשיך להאמין כי ניתן לשנות את מרבית ההחלטות המנהליות (וגם אחרות) מעשה ידי מנהיג, מפלגה או קואליציה ישרה או עקומה. ניתן לתקן את מרבית העוולות באמצעות כלים חוקיים שהדמוקרטיה מעמידה, ולא באמצעות אלימות פרועה וגרימת עוולות קשות חדשות במטרה לתקן עוולות קודמות, לכאורה.
שלישית – "הפוסלים במומם פוסלים"- חסימת הכבישים, הבערת צמיגים וגרימת נזקים במזיד אינם נחשבים כמעשים חוקיים בהכרח המותרים לקבוצת פריווילגים צבועים. אלו שמחליטים מה טוב בשביל כולם ומה נכון לעשות יותר או פחות במסגרת החששות, ההפחדות ו"זיהוי מגמות".
האם מדובר בסך הכל בקבוצה אליה מתייחסות רשויות החוק והמשפט בסלחנות רבה, אולי משום שצבע עורם אינו שחור דיו או שאינם לובשים שחורים כחרדים או מזוהים כערבים "חלילה"? ערעור יסודות הסדר החברתי, הפגיעה בביטחון הלאומי של מדינת ישראל באופן חסר תקדים על ידי מפגינים יהירים, חסרי אחריות ובעיקר פרופורציית חיים- היא הסכנה הגדולה ביותר למפעל הציוני ולדמוקרטיה הישראלית.
אינני קורא להפסקת ההפגנות או גל המחאות. אדרבא – המשיכו בכך ללא לאות במסגרת החוק, אך אל תשפכו את התינוק עם המים. בביטחון המדינה אין הנחות ואין פשרות – משאירים את הצבא מחוץ למשוואה!
