יקרים ויקרות.
שבת 'ויגש' שלום.
הייתי רוצה להיות 'זבוב על הקיר', בשעה שיוסף התגלה לאחיו. לראות את פניהם, את פניו, לנסות לקרוא את מוחם..
נבהלו או שמחו, נלחצו או חשו שחרור..
בפרשתנו אנו מגיעים לשיא..
המפגש המחודש (הנגלה) של יוסף ואחיו.
'אני יוסף. העוד אבי חי?'
חלומותיו של יוסף.. התמלאו.
איזה כיף לך יוסף. החלומות שלך קרו. אחיך משתחווים לך! ואתה המשנה למלך העולם בעת העתיקה.
בטח נפלא לך. לא?
אני מרגיש שאנו עושים עוול ליוסף, וגם לאחיו.
אנו יוצאים מנקודת הנחה, שמה שהעסיק את יוסף בן יעקב בחלומותיו, זה 'תחושת מלוכה' חיצונית, כבוד של בני אדם..??
כאילו הציפייה שהטרידה אותו בחייו, הינה ׳הגשמת חלום ההשתחוויה׳..
זה מה שעושה לו תחושה טובה?
יוסף ואחיו הבינו היטב. בחלום הזה יש שליחות. ייעוד.
זה לא המעמד. זו השליחות.
'כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם', אומר יוסף. נשלחתי להחיות.
הוא מבין שמסע החלומות שלו, מעניק לו שליחות אדירה: לדאוג לאחיו.
אני זוכר שפעם שוחחתי עם קולגה לחינוך. והוא תמה עלי, האם אי פעם אני 'מתעצבן' על תלמידיי.
אמרתי לו שזה קורה- אבל נדיר ביותר. ברוך השם׳.
אז הוא שאל אותי,
'תגיד, לא בא לך לפעמים לצעוק על איזה תלמיד מעצבן, להוציא עליו ככה ת'עצבים'?
חינוך דורש להתכוונן לתודעה אחרת.
'מבט על'
אני מסתכל על המצב בעין שאומרת, ׳אני פה, כדי לבנות בילד שמולי תפיסה חדשה על עצמו..
של גודל. של מסוגלות. של מקום בעולם..
ובכל מצב שמתעורר ביננו, אני שואל ת׳ עצמי: ׳איך במצב הזה אני מרים את הנער שמולי׳.
נכון. יש גם זמנים של שימוש בכעס. אך זהו כעס חיצוני. כעס מכוון מטרה- גידול והעצמה.
חינוך…
בחינוך (וביננו- זה כך במערכות יחסים בכלל) יש רובד הקשבה נוסף. קריטי.
האדם שמולי בא לספר לי על עצמו משהו.
שכואב לו. שעצוב לו. שבודד לו… ש…
ואני אמור לקרוא את ׳המעבר׳ של המילים ולהתעלם מהמילים עצמם..
יוסף קלט את המעבר של המהלך שקרה פה.
המלכות טומנת בפנימיותה, (למי שמחפש את פנימיותה)- אחריות. ההשתחויה מולידה בו אכפתיות. 'לך ראה את שלום אחיך..'.
לכן יוסף מרגיע אותם:
'לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים'..
מדת הענווה.
להיות צינור לברכה.
כעפר- שמצמיח את הכל.
זה להיות מלך ולהיות עסוק בשליחות לעם.
זה להיות בסיירת ולחשוב על מה הכי טוב שאני יכול לתת.
זה להיות מקצוען ולחשוב על הערך שאני מעניק לאדם שמולי.
בשביל להיות ׳הגיבור בסיפור שלי׳- עלי לדעת שאני לא הסיפור..
מברך אותנו שנעיז לחבק את הענוה שבתוכנו
מתוך תודעה שהיא היא אנחנו,
והיא גם כוחנו.
שבת ענוה שלום!
