בחודשים האחרונים, וביתר שאת בחודש האחרון, החלו קבוצות בשמאל מנכסות את סמליו של עם ישראל ניכוס בוטה ואלים.
זה התחיל בניכוס דגל ישראל, שנעשה מזוהה כל כך עם ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית, עד שהיו ימנים שחשבו פעמיים אם לתלות דגל ביום העצמאות. זה נמשך במגילת העצמאות שחולקה בבתי ישראל ונתלתה בחלק מהם, כאילו כתוב בה משהו נגד הרפורמה המשפטית – אף על פי שמילותיה קרובות הרבה יותר לעמדות מחנה הימין מלעמדות מחנה השמאל של היום.
5+וזה הגיע לשיא ביום הזיכרון ויום העצמאות: הדרישה מחברי הממשלה שלא להגיע לבתי העלמין, כאילו יום הזיכרון שייך להם בלבד ואין לימין רשות לדרוס בו רגל; המחאות שנשמעו בעיצומו של היום הקדוש, שיכולות להיות מוצדקות רק בעיני מי שמניח שלשמאל יש מונופול על השכול; וארגון הפגנה בלילו של יום העצמאות, במקביל לטקס הדלקת המשואות, כדי להפקיע את הטקס המסמל את הריבונות מידיו של הריבון ולהראות שהם הריבון האמיתי.
בדרכים הללו מנסים אותם חלקים בשמאל לקבע את מעמדם כאילו המדינה שייכת להם; כאילו הם המדינה.
5+חיבוק למחבל מתפוצץ
אבל יש עוד סיבה שבגינה אותה אליטה שמאלנית מנסה לנכס לעצמה את הסמלים הישראליים: כי בלי הניכוס הזה לא יוכל להתקיים מפעל השכפול.
מפעל השכפול הוא המפעל שגורם למגוון מגזרים בישראל לאמץ את המנהגים ואת הערכים של האליטה החילונית. רבים מהמגזרים נמשכים למפעל הזה, מי יותר ומי פחות, כיוון שבמשך שנים הצליחה האליטה להפוך את המעבר בו לתנאי כניסה למקומות הנחשקים בישראל. האליטה יצרה מצב שמי שאינו עובר במפעל השכפול, אין לו כניסה לקודש הקודשים של החברה הישראלית.
תעלו רגע בדמיונכם את עיתונאי הימין שהגיעו לעבוד בערוץ 11, 12 ו-13. רובם עשו המרה בדעות שלהם, ולפעמים אפילו במראה שלהם, כדי להתיישר עם מקום העבודה שלהם. הם לא בהכרח קיבלו פקודה לעשות זאת, ואולי אפילו לא תמיד כל השינויים הללו נעשים במודע. אבל זה השדר שמשדרת אליטת השמאל: תתיישרו איתנו או שלא תהיו פה.
דוגמה אנקדוטלית קיבלנו עם פטירתו של המשורר יהונתן גפן. רוב התקשורת הישראלית פצחה בפסטיבל אבל של שלושה ימים והורידה את הראש לכל מי שלא ידע לדקלם שלושה שירים לפחות של גפן. את השר מיקי זוהר הכריחו להגיד בשידור חי איזה משירי המנוח הוא האהוב עליו, ומשניסה להמשיך בדבריו הוצע לו לזמזם את השירים, בניסיון להוכיח שהוא אינו שייך למחנה הנכון. רבים בתקשורת גם סנטו וחבטו בראש הממשלה בנימין נתניהו על שלא כתב מילות תנחומים למי שאמר שבמשפחת נתניהו נהרג הבן הלא נכון.
5+הם עשו זאת כי לדעתם כל מי שלא עבר במפעל השכפול שלהם אינו חלק מהישראליות. גפן, שחשב ש"כל מה שמחבל מתפוצץ צריך זה חיבוק", הוא התגלמות הישראליות בעיניהם, ומי שאינו יודע לספור כבשים עד שש עשרה הוא נתין זר או במקרה הטוב אזרח סוג ב'.
עור אשר יבש
הסרבנות היחידה שהימין צריך לנקוט היא הסרבנות להיכנס למפעל השכפול. אנחנו חייבים לסרב לסגוד לתרבות הזו שנכפית עלינו. אנחנו לא מוכרחים להעריץ תרבות של עור אשר יבש, תרבות שמחולליה מבזים בקביעות את מחנה הימין, את היהדות, את הציונות, את המסורתיים-דתיים-חרדים-מתנחלים, ובכלל את כל מי שלא יצא בדיוק כמוהם ממפעל השכפול.
אומנם איש לא ביקש מהיוצרים לנהוג בגסות כזו כלפי הציבורים היקרים הללו – שהם גם רובו של העם היושב בציון – אבל הם יודעים שיחס כזה יזכה אותם בהדהוד תקשורתי ובמלכות נצח בעולם התרבות הישראלי. הם יודעים כי אם יחבטו מספיק חזק במחנה הימין על שלל גווניו, יקבלו פסטיבל של שלושה ימי אבל ביום לכתם.
כששואלים אותי: "קראת את האחרון של עמוס עוז?" או "מה הספר האהוב עליך של מאיר שלו?" אני עונה: אין בכוונתי לקרוא את מי שמגדף בקביעות אותי ואת מה שאני מייצג.
5+נאבק על חייו
המסכה של בעלי מפעל השכפול הוסרה לאחרונה. היום כבר ברור לכול שגם אם תעשה את השירות הכי משמעותי שיש בצבא, תעבוד הכי קשה שאתה יכול, תקרא את כל הספרים הכי מדוברים במוסף הספרות של 'הארץ', תראה את כל הסדרות הכי מומלצות בנטפליקס, תקטין את גודל הכיפה ותאמץ את הטרמינולוגיה שלהם, שום דבר לא יעזור לך. או שאתה מוכן לעבור את ההמרה של מפעל השכפול באופן מושלם, או שתישאר מחוץ למשחק הישראלי.
זו הסיבה שאין מי שמטריף אותם יותר מהציבור החרדי. שלא כמגזרים אחרים במחנה הימין, במחנה החרדי כמעט שלא שולחים כוח אדם למפעל השכפול. החרדים אינם קוראים את הספרים של דוד גרוסמן, הם אינם מאזינים לקרן פלס ולמירי מסיקה, ולרבים מהם אין מושג מה זה נטפליקס. הם מתלבשים אחרת, מדברים אחרת, חושבים אחרת. הם אפילו לא זורקים מבט לעבר מפעל השכפול.
ההתעלמות המופגנת הזו מוציאה מהדעת את בעלי מפעל השכפול. בינתיים הדמוגרפיה עובדת לטובתו של מחנה הימין. רבים בו מרימים ראש ואינם מוכנים להיכנע לנוגשות של בעלי מפעל השכפול, ולכן מנסים בעלי המפעל ליצור אפליה מתקנת למיעוט הערבי, כדי שיהיה בצד שלהם, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי. ככל שהמיעוט הזה הולך ומצטמצם, הוא נעשה בוטה ואלים יותר, כי הוא יודע שהוא נאבק על חייו.
5+חבל שחלק מנציגי השלטון נכנעו לאלימות וויתרו על הגעה לבתי העלמין ביום הזיכרון, אבל עדיין לא מאוחר להציב בפניהם קיר ברזל ולומר להם: שום דבר לא רשום על שמכם בטאבו – לא הדגל ולא המגילה, לא בתי העלמין ביום הזיכרון ולא טקסי יום העצמאות. הכול שייך לכולנו, ואתם מוזמנים להיות שותפים שווים בין שווים.
