א. שני אירועים מזעזעים מתרחשים השבוע בעיר הקודש. אחד כבר היה, ואחד עתיד להיות. שניהם שייכים למועדון המצומצם של העבירות שהתורה מכנה בשם: "תועבה".
הראשון הוא האירוע המיסיונרי שהתקיים ביום ראשון למרגלות הר הבית. באירוע, בו נטלו חלק נוצרים מהארץ ומחו"ל, קהילות 'משיחיות מיסיונריות', ואפילו "יהודים למען יש"ו", הוכרז על פתיחת "עָשׂוֹר של נִיצּוּר" – פעולות מסיונריות מוגברות, רחמנא ליצלן.
קיומו של אירוע כזה בכל מקום בארץ אמור לעורר התקוממות גדולה, על אחת כמה וכמה כשמקיימים אותו ליד הר ה'. לשם מה הקמנו מדינה וכבשנו את ירושלים – בשביל להכניס בדלת הקדמית את הדת שרצחה הכי הרבה יהודים?! מדוע מאשרים כינוס של אלו שפועלים, בדרכים ישירות ועקיפות, לגרום לנו להאמין ב"אותו פושע ישראל שעשאוהו נכרים עבודה זרה", כלשון הרב קוק זצ"ל?! מדוע נותנים מקום של כבוד לאלו החפצים בהשמדתנו הרוחנית?!
ב. ואי אפשר שלא לומר כמה מילים על האלימות של המשטרה כלפי המפגינים שבאו למחות כנגד החרפה. זכיתי להשתתף בחלקה של ההפגנה הזו. מה עשו המפגינים הפושעים? הם לא חסמו כבישים, לא הדליקו מדורות, לא מנעו ממישהו להיכנס לביתו או לצאת מהמספרה או שאר מעשים המוכרים לנו מהפגנות אחרות… (הם אפילו לא הציגו מיזם של "צואה רותחת", אף שבעיניי היה ראוי להזכיר במה נידון אותו האיש, כדברי הגמרא בגיטין). הם בסה"כ שרו שירי אהבה לעם ישראל ותורתו, וצעקו לעבר המשתתפים באירוע: "מסיונרים! לכו הביתה!"
אבל אז זה הגיע, משום מקום. פתאום, בלי שמישהו הבין על מה ולמה, השוטרים החלו לדחוף בעוצמה את המפגינים, ואף פוצצו במכות ועצרו לחינם כמה מהם. אמנם ידוע הכלל ש"מה שמותר לשמאל אסור לימין", אבל בכל זאת היה מצמרר לראות באופן מוחשי, ש"מה שאסור לעשות למפגיני שמאל, עושים גם עושים ל'אנשים אחרים' שמפגינים".
ג. האירוע השני, שאמור להתקיים ביום חמישי השבוע, הוא "מצעד הגאווה" הידוע. אנחנו מכירים הרבה הפגנות – נגד נתניהו, נגד יריב לוין, נגד החרדים, נגד המתנחלים ועוד. אבל המצעד הזה הוא כולו הפגנה אחת גדולה – כנגד הקב"ה! כל ענינו של המצעד הזה הוא התרסה נוראית כלפי שמיא, כלפי המוסד היהודי הקדוש, עתיק היומין – המשפחה. וכשהוא נעשה בפלטין של מלך, בירושלים עיר הקודש, זה חמור פי כמה וכמה. "לכבוש את המלכה עימי בבית".
מסופר על החפץ חיים זצ"ל, שפעם, כשהיה כבר בגיל 75, בליל שבת בדרכו לבית הכנסת הוא נדהם לראות, לראשונה בחייו, יהודי שמחלל שבת. החפץ חיים הזדעזע מאוד ופרץ בבכי מר על כך שהוא רואה יהודי מחלל שבת. בשבת שלאחריה שוב ראה החפץ חיים חילול שבת, ושוב הוא החל לבכות.
בשבת השלישית שוב ראה החפץ חיים חילול שבת, אלא שהפעם הוא פרץ בבכי גדול הרבה יותר משתי הבכיות הקודמות! שאלו אותו: "ילמדנו רבינו, מה נשתנה הבכי הזה מכל הבכיות?" השיב להם החפץ חיים, שהפעם הבכי גדול יותר, כי בפעמיים הראשונות הוא בכה רק על ראיית חילול שבת, ועכשיו בוכה הוא גם על הרגשתו שזה כבר לא מפריע לו כמו בתחילה. זה מה שהכי זעזע אותו!
זהו כוחו של ההרגל. בתחילה מזדעזעים, בהמשך רק מוחים, לאט לאט נעשים אדישים, עד שבסוף כבר נהיה מוזר למחות על זה. הדברים הכי חמורים ומוזרים נעשים, עם הזמן, כברורים מאליהם.
כך גם בענייננו. לפני 17 שנים, כשתוכנן להתקיים לראשונה המצעד המתועב בירושלים, התעוררה התקוממות רבתי. כנגד האירוע תוכננה עצרת מחאה של הציבור הדתי. ארגונים דתיים רבים הזדעקו, ישיבות תכננו לבא למחות בהמוניהם, גם תנועות הנוער התארגנו למחאה. ההתקוממות גרמה להעתיק את המצעד למתחם קטן וסגור. אבל היום? כבר התרגלנו, עד שלדאבוננו השאלה היא כבר לא האם יתקיים מצעד תועבה בירושלים, אלא מתי.
ד. וזה רק ממחיש עד כמה הדברים חמורים. אם לפני 30 שנה היו מספרים לנו שהיום הדת הלהט"בית תשלוט בפרהסיא הציבורית, לא היינו מאמינים. הרי כל בר דעת מבין שהלהטביז"ם, מלבד היותו איסור חמור ומתועב, הוא גם שגעון וטירוף, הוא לא אנושי. הרב מרדכי אליהו זצ"ל התבטא בזמנו כלפי מצעד התועבה בירושלים, שראוי לקיימו בתוך גן החיות… אבל היום? היום כולם הם (במקרה הטוב) או אדישים לענין, או מפחדים לדבר על זה. איך אמר לי איש ציבור צדיק וידוע, שמנהל הרבה מאבקים למען היהודים והיהדות: "בהכל אני מוכן להתעסק, חוץ מבנושא הזה. הדבר האחרון שחסר לי זה הפגנות של להטבי"ם מול פתח ביתי…"
שתי התועבות האלו בשבוע אחד בירושלים, חייבות לעורר אותנו לזעזוע עמוק. בין מהמיסיונרים מהדת הנוצרית, שעוסקים בהמרת יהודים על דתם, ובין מהדת הלהטבי"ת, שעסוקה בהמרת אנשים על גופם.
מתארגנות כמה מחאות כנגד המצעד, אנחנו חייבים להשתתף בהן. כדי לזעזע, כדי להזדעזע, או לפחות כדי להזדעזע מכך שאנחנו לא מזדעזעים מספיק. "עיר האלוקים מושפלת עד שאול תַּחְתִּיָּה!" – האם אכפת לנו ממנה?
