כבכל שנה מציינים ברחבי העולם את יום האישה הבין-לאומי. אולי לא הרגשנו, אך יום זה החליף והעלים לנו, הנשים, את יום האם.
יום האם ציין בעבר את ההערכה הרבה שרחשנו לאימהות אשר הקדישו את אהבתן ואת עיקר זמנן לבני המשפחה, כל אחת בדרכה. דאגה זו ראשיתה בהיריון ובלידה ובסיפוק הצרכים הבסיסיים מאוד של התינוק, והמשכה בחיים שלמים של הקרבה ללא גבול, שבהם האם היא מרכז הבית.
ביום האם זכו אימהות לקבל פרחים או תשורות קטנות שהכינו בתשומת לב אישית הילדים בבתי הספר (זוכרים את הרקמות?), ושם גם שרו שירים וחרזו חרוזים בשבח האימהוּת והעברתה מדור לדור.
בהתחלה הפכו את יום האם ליום המשפחה אגב מחיקת מעמדה של האם. לאחר מכן נמחק גם מעמדו של האב, ומהר מאוד הפכו שני המושגים האלה לפוגעניים על פי התפיסה הפרוגרסיבית.
5+למען שלמות התמונה נציין כי גורמים שניסו להטמיע בישראל את יום האב, המצוין בעולם ב-19 בנובמבר, נתקלו בחומה בצורה מצד אותה כנסת, אשר מדי שנה מציינת בדיון חגיגי במליאה ובוועדות את יום האישה הבין-לאומי.
המצאה סובייטית
משפחה היא גוף שתומך בפרטיו ללא תנאי ומבסס את תחושת השייכות אליו – ומכאן עוצמתה. היא גם ארגון הצובר הון כלכלי ומאפשר גידול והמשכיות. מנגנונים דיקטטוריים, כידוע, אינם סובלים מתחרים, ולכן המגמה במשטרים קומוניסטיים הייתה להחליש את המשפחה ואפילו לפרקה אגב שאיבת כל הטוב שבה לשימושה הבלעדי של המדינה.
דוגמה מוכרת לנו, הישראלים, היא דגם ההורות בקיבוץ בראשית ימי המדינה, שבו גדלו ילדים בקשר רופף להוריהם, ואימהותיהם הקדישו את עצמן למען הכלל על חשבון ילדיהן. את המחיר אנחנו מכירים.
5+יום האישה הוא המצאה סובייטית מראשית המאה הקודמת, שלפיה נדחפו נשים לעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה במפעלים שבהם היה למדינה קל יותר להפעיל עליהן שליטה ישירה ולנהוג בהן כבמשאב אנושי.
שם, ברוסיה הסובייטית, שוּנה יום האם מחג אינטימי ומשפחתי ליום שבו גויסה האישה גיוס רעיוני לתנועה עולמית, ל'עם' של הנשים. מכאן ואילך לא הייתה עוד הוקרה מהקרובים אלא הזדהות בין-לאומית ואמפתיה על פי מין.
נשים – מעמד מועדף
ככלל, פירוק מוסד המשפחה נעשה לאורך המאה העשרים בתנועת מלקחיים: מחד גיסא הענקת תמריצים כספיים לנשים ללדת ילדים ללא אב נוכח בחייהם, ומאידך גיסא הטמעה של רעיון חדש, "קידום האישה", שהותיר מאחור את תפקידה הביולוגי – ללדת.
"קידום האישה" מוצא ביטוי בישראל בחקיקת חוקים שמתמרצים נשים לצאת לעבודה (נקודות זיכוי, שעות עבודה, חופשות). אחת התולדות של שינוי זה היא כי מדידת הישגי נשים אינה בתפארת המשפחה שגידלו וטיפחו אלא בתארים ובקידום שצברו. כלומר, האישה ה'משוחררת' (מתלות כלכלית בגבר) שהציגו מקדמי השינוי הפכה לתלויה במקום עבודתה מבחינת ההערכה העצמית שלה.
5+עקב מגמה זו הפכו חייהן של לא מעט נשים להיקרעות בלתי נסבלת בין עבודתן והציפייה הפנימית והחיצונית להישגים במקום העבודה ובין הכמיהה לעסוק בגידול הילדים, ואלו עברו להתחנך בשלבים החשובים של חייהם בידי קבלני משנה.
אין אפליה בשכר
ובחזרה ליום האישה, עוד יום שבו עיקר החגיגה הוא טענות וקובלנות כי הנשים מופלות לרעה ופגיעות, כמובן, בגלל הגברים. אלא שטענות אלה מועלות שוב ושוב אף שהעובדות מעידות שהמצב הפוך.
אחת הטענות המפורסמות היא שיש פערי שכר גדולים בין גברים לנשים. אלא שהנתונים מלמדים כי הפער נובע לא מאפליה אלא משוני אובייקטיבי באפיוני העבודה, כגון היקפי משרה, השכלה, סיכון בעבודה, בחירות קריירה וכיוצא באלה. בדיקה שערך משרד האוצר בנושא הזה, אשר תוצאותיה פורסמו לכבוד יום האישה הבין-לאומי בשנת 2021, מאששת מסקנה זו.
ובכל זאת נטועה בציבור תודעה כוזבת בעניין, אשר נטעו במאמץ עיקש ורב שנים הארגונים הפמיניסטיים. ארגונים אלו החלו את דרכם בדאגה לילדים שאימותיהם יוצאות לעבודה (באמצעות מעונות כגון אלו של ויצ"ו ושל נעמ״ת) והיו מועדונים חברתיים לנשים שהציעו בין השאר חוגים והכשרות מקצועיות. בחלוף השנים הם החלו לפעול כגופים פוליטיים לכל דבר ועניין, המובילים יוזמות חקיקה בכנסת ומהלכים ברשויות השלטון האחרות.
5+אלו ארגונים פמיניסטיים קטנים אך נמרצים, ואף שהם מייצגים פלח של ציבור הנשים שגודלו אינו ברור, הם מתהדרים בכינוי 'ארגוני נשים' (ושמו של אחד מהם הוא 'שדולת הנשים') כחלק מתהליך שינוי התודעה שהם מתאמצים להחדיר בציבור.
ספינת הדגל
עוד טענה שמועלית רבות ביום זה היא על אלימות נגד נשים, כאילו אין נושא מתאים יותר לחגיגה של יום האישה. זו ספינת הדגל של הארגונים הפמיניסטיים ביום הזה. הארגונים הללו הצליחו, בין השאר באמצעות הזירה התקשורתית האוהדת, ליצור תודעה כוזבת כאילו יש בישראל מכת מדינה של אלימות נגד נשים מצד בני זוגן. עד כדי כך שתלמידי בית הספר לומדים מגיל צעיר כי ״כל גבר הוא אלים״, כי יש "גבריות רעילה" וכי ״אישה היא קורבן״.
ממאות מחקרים שנערכו בעולם המערבי עולה כי אלימות במשפחה היא סימטרית: בכחמישים אחוזים מהמקרים שני בני הזוג אלימים, בכעשרים וחמישה אחוזים הגבר הוא האלים, ובעשרים וחמישה אחוזים האישה היא המגלה אלימות כלפי בן זוגה.
התוצאה של שיבוש תודעה זה היא שמדינת ישראל מקצה עשרות מיליוני שקלים בשנה לטיפול בבעיית ״אלימות נגד נשים״, אף שבעיית אלימות הנשים נגד גברים מודרת מהשיח הציבורי ואינה זוכה לכל תקצוב ציבורי.
5+נוסף על כך מסגור האלימות במשפחה כאילו הוא נעשה רק נגד נשים יוצר תודעת פחד בקרב נשים וגורם נזק תודעתי ונפשי. מדינת ישראל היא מהמדינות הבטוחות בעולם לנשים, ונרצחים בה מדי שנה הרבה יותר גברים מנשים, גם אם הם אינם זוכים לקמפיין חינני.
תודעת פחד מופרכת זו יוצרת את מה שקרוי כיום מלחמת המינים: תיוג גברים כאלימים ונשים כקורבנות, ומלחמה טיבה שהיא מעוררת איבה ומגייסת רעיונית כל אישה למאבק.
אחרי יום האישה האחרון זו בקשתי אליכן הנשים: אל תאפשרו ל'ארגוני הנשים' לדבר בשמכן ולארגונים הפמיניסטיים להמריד אתכן ואת בנותיכן ולטעת בכן אמונה כוזבת כאילו המציאות רוויה אפליה ואלימות מגדרית. דעו שזהו מהלך פוליטי ציני המתנהל על גבינו, שבו נשים הן הראשונות שמשלמות את המחיר, ובעקבותיו באופן אירוני עלול יום האישה להפוך ליום הטיפשה.
