בדרך כלל מציגים את הרצל כאדם שהיה נוכר ליהדות הרבה מעבר ליהודי בן ימינו שמזדהה כחילוני. מציגים אותו כמתבולל שהתכחש לדתו ולעמו ותמך בהתבוללות עם ישראל ובהתנצרות המונית של היהודים כדי להשתלב בתרבות אירופה.
על פי גישה זו, הרצל החליט לעסוק בקידום רעיון הציונות רק מסיבה אחת: תפקידו העיתונאי בסיקור עלילת דרייפוס, שממנה למד כי אין סיכוי אמיתי להשתלבות היהודים בעמי אירופה וכי האנטישמיות כאן כדי להישאר. הפתרון הוא אפוא הקמת מדינה עצמאית ליהודים.
הרצל, לגישה זו, לא שינה את טעמו, ורצה שהמדינה תהיה חילונית למהדרין ולא יינתן בה כל מקום לביטוי הדת היהודית; הוא נשאר כופר בדתו ובא-לוהיו ושאף להדיר את הרבנים ואת היהדות מהמדינה שיקים.
3+לשיטה זו, הרצל לא שאף להקמת מדינה יהודית, כלומר מדינה שיש לה אופי יהודי וזהות יהודית, אלא למדינה ליהודים, מדינה שיהיה בה רוב יהודי ומטרתה להגן על העם היהודי הנרדף, וזהו זה.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן
ואולם האמת שונה בתכלית. העמקה בכתביו של הרצל ובתהליך שעשה מאז החל לעסוק בציונות מגלה לב יהודי חם וקשר שהלך והעמיק בין הרצל לבין הדת היהודית ומצוותיה, כבוד לדת ולרבנים וגישה עמוקה בהרבה לתכלית הקמת המדינה היהודית, הרבה מעבר למקלט בטוח לעם הנרדף.
אם כן, יש קשר הדוק בין ההתמסרות של הרצל לרעיון המדינה היהודית ובין התקרבותו ליהדות והזדהותו עם הזהות היהודית ועם מסורת ישראל.
הרצל אומנם לא הגדיר את עצמו שומר מצוות, אך קשה להגדיר אותו מתבולל: הוא הקפיד לשמר את שמו היהודי גם כאשר התבקש לשנותו כאשר היה עיתונאי.
בהיותו סטודנט למשפטים השתתף בקבוצת סיף, ספורט פופולרי באותם ימים, עד שפרש מאחוות הסיף שהיה חבר בה במחאה על האווירה האנטישמית ששררה בה בעקבות ערב לזכרו של המלחין האנטישמי ריכרד וגנר, שנכרכה בו אנטישמיות. הרצל היה אז כבן 23. אחר כך נשא אישה יהודייה, ואת נישואיו סידר הרב הראשי של וינה.
3+הרצל מעיד על עצמו ביומנו כי שאלת היהודים הכאיבה לו והטרידה את מנוחתו כל חייו, מאז היה נער. הסכנה לקיום היהודי באירופה הייתה בעיניו כה מוחשית – והתגלתה כעבור שנים מעטות כאמת מצערת ומצמררת – שאפילו עלו במוחו מחשבות על פתרון שהוא המרת דת.
ואולם לפי עדותו, אלו היו רק מחשבות לא מגובשות, והוא גירש אותן ממוחו: "היו אולי עיתים שהייתי שמח לחמוק ממנה (מן היהדות, א"ס) אל עבר הנצרות, אל מקום כלשהוא", הוא כותב ביומנו. "ואולם אלה היו משאלות לב לא מגובשות של חולשת נעורים. שהרי אני אומר לעצמי בכנות […] שמעולם לא חשבתי ברצינות להיטבל לנצרות או לשנות את שמי".
דמעות התרגשות
נראה כי ככל שהתעסק הרצל יותר בענייני הציונות, כך התקרב יותר ויותר אל שורשיו היהודיים. באחד מהקטעים המרגשים הקשורים לכינוס הקונגרס היהודי הראשון, שהתכנס בעיר באזל באלול תרנ"ז (אוגוסט 1897), תיאר הרצל ביומנו כי בשבת שקדמה לקונגרס עלה לתורה.
"מתוך כבוד לדת, הלכתי בשבת שלפני הקונגרס לבית הכנסת", כותב הרצל ביומנו כשבוע לאחר הקונגרס. "ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה. ביקשתי ממר מרקוס ממראן, גיסו של ידידי בר מפריס, שישנן איתי את הברכה.
וכשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המילים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל הדיונים".
3+רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן
באותו נאום פתיחה של הרצל בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון הוא אמר את המילים האלמותיות שמבטאות יותר מכול את החיבור שלו אל היהדות ואת ההבנה שלו שהציונות חייבת להיות מחוברת אל היהדות: "אם אפשר לומר, שבנו הביתה.
הציונות היא חזרה ליהודיות עוד קודם היותה חזרה אל ארץ היהודים". במקום אחר כתב הרצל: "ההישג הגדול ביותר של הציונות הוא הבאת נער שאבד לעמו בחזרה ליהדות".
הרצל כתב ביומניו על הייעוד הייחודי של המדינה שתקום, והסביר: "באמצעות המדינה שלנו נוכל לחנך את עמנו למשימות שעודן מעבר לאופק שלנו. שהרי א-לוהים לא היה מקיים את עמנו זמן כה רב לולא היה שמור לנו ייעוד אחר בקורות המין האנושי".
