פצעי הזיכרון שממאנים להגליד או להרפות ולו לרגע

דן בן שטרית

בשורה הראשונה יושב פיני. בעוד כמה רגעים הוא יעלה לבמה ועם הר' המתגלגלת שלו יאמר תפילת "יזכור". חיתוך הדיבור של פיני וההטעמה של המילים, מלמדים כי הקטע שגור בפיו כבר שנים. 37 שנים חלפו מאז שבנו עלה בסערה השמיימה, כשקליע ריסק לו את האגן והכליות על אדמת לבנון הארורה, אבל פיני ידע שהעסק בלבנון לא תם ולא נשלם ו"מלחמת של"ג היא רק שם זמני ל"מלחמת לבנון הראשונה".

כף ידו האוחזת במיקרופון ברעד, מקומטת יחסית לגילו, אך הזרוע שלו בריאה מעבודת כפיים ב"פיני ובניו עבודות ריתוך בברזל". הבן לא זכה ליום שיצטרף בטבעיות, ולו לכמה שנים, לעסק המשפחתי. לפיני יש ידי אמן שבזכותן שמו נודע בכל העיר בשנות ה-80, כשעמך ישראל עוד הלך לבעלי מלאכה. אבל גם אומן ריתוך כמו פיני לא יכול לגידים, עצמות ושרירים. הבן נטמן באדמה ועמך ישראל באו לספוד לו. אחרי השבעה – מעגל המנחמים הצטמצם, ולאחר שנה – פיני נשאר יתום מבן.

אבל פיני איש ברזל. פיני מעולם לא "הביא את העבודה הביתה", אך המציאות מחייבת לאסוף את השברים והמכות של אשתו "ובניו" ולשייף, לחספס ולטפחם למתכת יצוקה שמסוגלת מול השכול ואיננה מחלידה.

סולטנה

לידו יושבת סולטנה. סולטנה היא מהדמויות היותר מוכרות בעיר, ולא רק בעיר, כי איפשהו לכל אחד היא קצת מזכירה את סבתא שלו. רגע לפני שבנה הבכור הגיע לאסוף אותה לטקס, היא הקפידה להציב על השיש החום במטבח הקטן ארבעה נרות נשמה. מעולם לא הסבירה מדוע דווקא ארבעה בהתחשב בעובדה שבעלה איתו עלתה ממרוקו, נפטר לפני שנתיים ממחלה קשה.

בת 88 בלי עין רעה, כך היא לפחות משערת, ואף על פי שתשעת יוצאי חלציה העמידו מפעל חיים של עשרות נכדים ונינים, מעולם לא חוותה שכול ממלחמות צה"ל. אבל לסולטנה יש טקס משלה: היא מדליקה ארבעה נרות כל שנה, מכניסה כמה שקלים לקופת הצדקה וקוראת בלחש ובאיטיות פרקי תהילים בכורסא.

את האקט הסופי בטקס הפרטי שלה, כל העיר מכירה: ביום הזיכרון סולטנה מניחה את ידה על ראשם של כל החיילים שנקרים בדרכה ואומרת: "יא איבני, בן פורת יוסף שהשם ישמור אותך". בעבר, רצה שמועה בעיר שבאחת השנים בחור אחד כל כך רצה ברכה מסבתא סולטנה, עד שלבש את מדי ה-ב' של המילואים לכבוד יום הזיכרון.

הטקס מתחיל רק בעוד 50 דקות אבל היא כבר ממוקמת בכיסא מול הבמה. יש לה זמן, במיוחד הערב. היא משלבת ידיים בנחת ומסדרת את צמידי המתכת הדקים שעל זרועה עד שיחלוף על פניה החייל הראשון.

שקד

לידה יושבת שקד, כמעט 80 שנות חיים מפרידות בינה לבין סולטנה, תלתלים זהובים על כתפיה מקפצים ועיניה נוצצות. בלילה החולף היא הצליחה להירדם רק לפנות בוקר מרוב התרגשות, לקראת הקטע שתכף תדקלם על הבמה.

דוד שלה, אסף, נהרג לפני כמה חודשים במבצע 'צוק איתן' מפגיעה של טיל נ"ט ב"אלמנת קש" בבית בעזה, אותו אייש הצוות בפיקודו. אסף היה עבורה גבר-גבר ועבור סבתא שלה "מענטש" אמיתי. יפה תואר, חזק, חכם ומצחיק את כולם.

שקד אהבה במיוחד להגיע לבית של סבתא וסבא לפני שדוד אסי היה חוזר הביתה לשבת. הדלת נפתחת… התיק הענק מונח על הרצפה ושקד הראשונה שרצה לחבק אותו. "תעשה לי שק קמח" היתה מבקשת מדוד אסי, "אבל גבוה גבוה כמו באימונים שלכם בצבא".

שקד לא מגיעה לפקוד את קברו בחלקה הצבאית של בית העלמין בעיר. אמא ואבא מסבירים שאולי בשנה הבאה, כי כרגע היא עוד קטנה. שקד בכלל מעדיפה לראות אותו באלבומים עם התמונות המשותפות ולא בתוך גוש אבן.

שקד יודעת שדוד אסי לא ישוב יותר, ואין לה אשליות לגבי זה. היא גם לא שמרה חפצים מיוחדים, למעט אחד: "פנקס כיס למפקד" שאסף העניק לה ובה היא כותבת חלומות. ביום הזיכרון הזה היא כתבה משאלה חדשה: "כשאגדל, אם יהיה עדיין צבא, אני רוצה להיות לוחמת כמוך".

אנטון

בקצה השורה יושב אנטון. מאז שאחיו הקטן נרצח בהיתקלות עם מחבלים בשכם, הוא מהלך כשבר כלי וחייו אינם חיים. אחיו הוא ההרוג האחרון לשנה זו מקרב חללי מערכות ישראל. את ההזמנה להדליק את אבוקת הזיכרון בטקס העירוני השנה הוא קיבל בחיל ורעד. "מה אני אגיד שם.." תהה בקול רם. "אינך צריך לומר דבר" ענתה מנהלת האגף, "עם כל הקושי, אנחנו נשמח לכבדך במעמד. במידה ותרצה, אחד מעובדי העירייה יכול יהיה ללוות אותך", חתמה בלקוניות.

ואנטון הסכים. גופו יושב על הכיסא אך מוחו וליבו אינם כאן, אלא מרחפים בדמיונות והבזקי זיכרון מאחיו. אנטון עצמו הלום קרב, מאירועים שהוא חווה במהלך שירותו הצבאי. רק לאחר תהליך טיפולי ממושך ומדורג, הצליח לשחרר מעליו צרור "קוצים" שסחב עימו. המוות של אחיו הצעיר במידה מסויימת המית גם אותו. גופו מתוח כמו קפיץ. האירוע קרה לפני שלושה שבועות בלבד והוא כל כך טרי.

טרי כמו הקעקוע החדש לאוסף שעל גופו, עם דיוקן של אחיו הפרוס על כל הגב. תורו הגיע ועליו לעלות לבמה. אנטון מוציא את הכיפה המקופלת מהכיס האחורי של הג'ינס. פיני מעיף מבט, ומציע לאנטון את הכיפה שלו. בכל זאת, הוא כבר מתורגל והשנים עושות את שלהם. אנטון מהנהן ולוקח. "עם הזמן זה יקבל צורה אחי היקר", מסביר לו פיני. "ה' ישמור אותך יא איבני" מברכת סולטנה וקמה לנשק אותו. "משתתפת בצערך" אומרת שקד בחיוך מלא תום.

ההמשך די שבלוני וחבל להאריך במילים, גם כך היום הזה מכביד מנשוא. אולי יתרחש נס והשנה ראש העיר יפתח את נאומו במשפט אחר ולא ב"בהתקדש/בהתעטף עלינו יום הזיכרון…" אך ביום הזה מותר גם "קיטש", כי גם הציניקנים הגדולים עומדים דום בצפירה ומתרגשים משירת הילדים בחולצות תנועות הנוער.

לאחר הטקס הרשמי, יתקיים כמדי שנה אירוע צנוע של "ערב שירת לוחמים" עם להקות מקומיות צעירות. אני מתלבט האם להישאר. מצד אחד השירים השקטים פותחים עוד קצת את הלב הפתוח והפצוע ממילא, משום שיש בהם תמיד נקודה שנוגעת בך כאדם פרטי. אך מצד שני, יש משהו מעט מגוחך בשם הזה, משום ששירת לוחמים היא: "אוי המרגמות", "המשקית ת"ש יש לה אופנוע" ו"ששון שבר שמירה". לוחמים לא יודעים לשיר, הם יודעים רק לצרוח זיופים במקלחות ולשאוג ב-2 ק"מ האחרונים של מסע האלונקות.

ערב יום הזיכרון מוקדש בעיקר לאלה שאינם, אך גם לאלה שעודם כאן ונושאים כל העת על גבם את מלאכת הזיכרון החשובה כל כך, מזילת הדמעה והמרגשת לעיתים, שברוב הזמן פוצעת ומעיקה וממאנת להרפות ולו לרגע. במשרד, בנסיעה באוטו, בחגים ובארוחות המשפחתיות. עבורנו, כמו עבור אנטון פיני ושקד, המלחמה לא תמה ויקיריהם הם עולם ומלואו, כפשוטו".

הכותב הוא יועץ תקשורת במשרד בלומברג תקשורת. דברים מיומנו כהלום קרב במהלך השירות כלוחם בחטיבת הנח"ל