אני קוראת להם 'הימים הנוראים'. הימים האלה של טרום יום הזיכרון. כמו הימים שלפני האזכרה של ליאור ז"ל. אין לי אוויר. מסתובבת עם תחושת חנק בגרון, עצבות המשתלטת על כל חיוך שאני מנסה להעלות על הפנים.
דמעות המציפות כל פעם שמשהו מזכיר לי אותו. השנה התקופה הזאת קשה לנו יותר. משפחת השכול שאני חלק ממנה, היא משפחה גדולה ועצובה, אך גם מחבקת. בשכול אין ימין ואין שמאל.
יש רק את הכאב על מותם של אהובינו שנהרגו על קדושת הארץ הזאת. כאישה שכולה, כשאני רואה את המיצגים הנוראים כמו 'במותם ציוו' אני נחרדת. גם את השכול אנשי המחאה ניכסו לעצמם??
להפוך את השכול לפוליטי זה אסון. מותר למשפחות שכולות המתנגדות לממשלה למחות וגם לזעוק. אבל יש לכבד הטקסים הממלכתיים שהם עבור כולנו. לאף אחד, לאף אחד, אין בעלות על השכול.
כולנו כואבים, בוכים ומתמודדים עם החיים שאחרי. וכן, שרים וחברי כנסת הם סמלי שלטון ומן הראוי שיכבדו את הטקסים בנוכחותם. וזה לא משנה מבחינתי מאיזה מפלגה מגיע השר, כי הנאומים בבתי העלמין אינם יכולים להיות פוליטיים. אני מתחננת, אנא מכם, אל תהרסו את היום הקדוש הזה. תנו לנו להתייחד עם המתים שלנו בשקט. אל תפגעו בכבודם של הנופלים.
