בהערכת מצב שהתקיימה ביום שלישי ה-11 באפריל, בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוחלט לאסור על עליית יהודים ותיירים להר הבית בעשרת הימים האחרונים של חודש רמדאן. החלטה זו, שהתקבלה בהמלצת שר הביטחון, הרמטכ"ל, המפכ"ל וראש השב"כ, זכתה להתנגדות מצד השר לביטחון לאומי שנכח אף הוא בדיון.
בראיון שהעניק ח"כ צביקה פוגל מעצמה יהודית לגדעון אוקו ברדיו FM103, ביום חמישי ה-13 באפריל, אמר פוגל בהקשר להחלטה זו: "כל פעם שאתה מוותר אתה מוריד את מפלס ההרתעה ומוסיף רוח גבית לאותם טרוריסטים. בהיסטוריה לא חשוב מה עשית, חשוב מה חושבים שעשית".
3+למשמע הדברים, קשה היה שלא להיזכר באירוע היסטורי שאירע בדיוק לפני 104 שנים, באפריל 1919, אותו הטיב לתאר לוטננט קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון בספרו הרביעי שיצא לאור ב-1922 בהוצאת הצ'ינסון: "עם היהודים במערכה על פלשתינה".
בטרם יתואר האירוע, ראוי להזכיר בימים אלו את דמותו של פטרסון, שהיה קצין בריטי, נוצרי ואוהב ישראל, שתמך בכל מאודו בהקמת בית יהודי לעם ישראל בארצו.
לפטרסון היה תפקיד משמעותי והשפעה רבה על הקמת כוח המגן העברי בארץ ישראל, שהחל במהלך מלחמת העולם הראשונה, עת שימש כמפקד שני הגדודים העבריים הראשונים – גדוד נהגי הפרדות בחזית גליפולי, ולאחר מכן כמפקד הגדוד ה-38 של קלעי המלך, בו שירת גם זאב ז'בוטינסקי כקצין צעיר, שנלחם בחזית ארץ ישראל. עוד אנקדוטה הראויה לציון קשורה לעובדה שבשנות ה-40 היה פטרסון מיודד עם בן ציון וצילה נתניהו.
3+הוריו של ראש הממשלה הנוכחי, החליטו לקרוא לבנם בכורם, שנולד ב- 13 במרץ 1946 ונפל בקרב במבצע לשחרור החטופים באנטבה ב-4 ביולי 1976, בשם יונתן – צרוף שמו הראשון של פטרסון – "ג'ון", עם שם סבו של נתניהו – נתן. פטרסון הלך לעולמו ב-18 ביוני 1947. רק 67 שנים לאחר מותו, הובאו שרידיו ושרידי רעייתו ארצה, לבקשת נכדו ובמעורבותו האישית של ראש הממשלה נתניהו, ונקברו ב-4 בדצמבר 2014 בחלקה מיוחדת המשקיפה על החלקה הצבאית וחלקת הגדודים העבריים, בבית העלמין של מושב אביחיל.
האיסור על כניסת יהודים לרחבת הר הבית
כותרת הפרק ה-26 בספרו האמור של פטרסון, מעידה על תוכנו ועל תפישתו של המחבר את האירוע, כלא פחות משערורייה: "נאסר על חיילים יהודים להיכנס לעיר הקודש".
פטרסון מתאר בראשית הפרק ובסגנונו הייחודי את קורותיו וחוויותיו, עת מונה ב-24 בפברואר 1919 למפקד מרחב רפיח המקשר בין הנגב ודרומה של ארץ ישראל למדבר סיני. בתיאוריו מדגיש פטרסון את משימות ההגנה להן נדרשו כוחותיו בזמנו, בדמיון רב לנעשה בימינו, על למעלה מ-240 ק"מ של מסילת הרכבת, קו צינורות המים, מאגורות המזון ומחסני התחמושת.
3+ההכרח כדברו היה: "להשגיח ולבדוק את הבדואים כל הזמן, אחרת הם היו עושים כל מיני מעשי קונדס עם הקו. היה צורך לקיים סיורים קבועים, וכל יום סיפק בעיה חדשה לפתרון. צינור המים המתוקים ממצרים עבר לצד מסילת הרכבת, וכמובן הישמעאלי הנודד והצמא לא חשב יתר על המידה בטרם שבר את הצינור בכדי לספק לעצמו ולגמל שלו מי שתיה.
היינו צריכים להיות כל הזמן בכוננות ולגדוע את המפעלים הקטנים האלה של בעלי בריתנו הידידותיים בעודם באיבם. הם לא היססו לנסות לבזוז את מחסני הקמח, המספוא וכו', שאוחסנו ברפיח, ולזקיפים שלנו היו הרבה מפגשים קטנים ותוססים עם הבוזזים האלה, ואני חייב לומר שהנבלים הערמומיים לקחו את הסיכון שלהם לכדור, די כלאחר יד".
בהמשך כתביו מתאר פטרסון כי הגדוד העברי- גדוד 38, נשא בעול משימות ההגנה ונותר לבדו כחיל מצב לשמירה במרחב, לאחר שהחיילים ההודים והדרום אפריקנים שהחזיקו בעזה ובאל-עריש, הופנו למשימות דחופות אחרות. על אף שהחיילים היהודים פעלו במרחב הכפרים הערביים והמאהלים הבדואיים, ולמרות שסביר היה כי יתחוללו תקריות, לא זכור לפטרסון אף חיכוך או תקרית חריגה בין יהודים לערבים בעת ההיא.
הערבים באותה עת היו ככל הנראה מורתעים ולא העזו להתעמת ישירות עם חיילי הגדוד העברי והצבא הבריטי, גם כשהחלו המהומות הלאומיות במצרים והיה חשש לפרצי אלימות במרחב. דוגמא להרתעה ולמסירות הגדוד העברי מתוארת באירוע בו פוצץ מחסן תחמושת עצום שגרם אף לאבדות בנפש, לאחר שמסיבה זדונית כלשהי, סולקו ממשימת אבטחתו כל החיילים היהודים. פטרסון מדגיש כי תחת פיקודו החיילים היהודים מצאו נחמה רבה בהעדר כל סממן של אפליה, ולו הקטנה ביותר.
אך עם זאת לא היה הדבר כך בחוגים אחרים בצבא הבריטי באותה עת, כמשתמע מפקודה שניתנה בתחילת אפריל 1919 מאת המפקדה הכללית, לפיה אף חייל יהודי לא יורשה להיכנס לירושלים במהלך הפסח, בזו הלשון: "העיר מוקפת החומה (ירושלים) מוצבת מחוץ לתחום לכל החיילים היהודים מה-14 עד ה-22 באפריל, כולל".
בתגובה לפקודה זו כתב פטרסון בספרו: "אינני יכול להעלות על דעתי מעשה התגרות גדול יותר בחיילים יהודים מזה, או עלבון גדול מזה. הימים שבהם נאסר עליהם להיכנס לירושלים היו ימי הפסח. תחשבו על זה! חיילים יהודים לראשונה בחייהם בארץ ישראל ונאסר עליהם להיכנס לחומת הבית בירושלים במהלך פסח! רק יהודי יכול להבין באמת מה זה אומר לאנשים האלה, ואת העומס הרב שזה הטיל על המשמעת והנאמנות שלהם. עד כמה פקודה זו הייתה פרובוקטיבית ומעליבה יובן טוב יותר כאשר יתברר שרוב אוכלוסיית ירושלים היא יהודית, ולפיכך לא הייתה יכולה להיות כל סיבה אפשרית להחריג חיילים יהודים המשתייכים ליחידה בריטית, בעוד שחיילים בריטים אחרים התקבלו בחופשיות, במיוחד לאור התנהגותם של החיילים היהודים, בכל עת, למופת. מאז ימי הקיסר אדריאנוס לא הוצא צו משפיל שכזה".
בהמשך לאירוע המתואר, שניתפס בעיניו של פטרסון כמעשה פסול ביסודו הגובל באנטישמיות, החליט הוא לרכך במידת מה את החלטת המפקדה הממונה ולפצות את חייליו על עגמת הנפש שנגרמה להם. פטרסון ערך סידורים כך שחג הפסח יעבור בשמחה וכהלכתו, על פי מיטב כללי הטקס, בעבור חייליו היהודים המוצבים במרחב רפיח. בעלות גבוהה ובסיוע הוועד הציוני וגב' ברגר- נדבנית ציונית אמריקנית, סופקו לכאלפיים חיילים מצות, בשר ויין כשרים למהדרין. בסיועם של הקצינים ז'בוטינסקי ולזרוס יחד עם הרב הצבאי פאלק, נערך סדר מפואר, אותו תיאר פטרסון כ"מחזה נפלא כשישבנו כולנו יחד ושרנו את ההגדה על שפת מדבר סיני".
בימים אלו, בהם סוערת החברה הישראלית נוכח הרפורמה המשפטית וקריאות הסרבנות לכאורה, ראוי לקרוא את מכתבו של דר' הארי פרידנוואלד, יו"ר הועד הציוני, שנשלח לפטרסון לרגל הפסח, בבקשו אותו לקוראו בפני כל חייליו בליל הסדר: "הועד שמח להיות האמצעי לסייע להם לחגוג את חג הפסח שלנו, חג הגאולה, ואנו בטוחים שזה יסב לכולם שמחה גדולה. יש לנו תקוות עכשיו שתפילותינו ארוכות היומין יתגשמו בקרוב, וזה צריך להיות מקור של גאווה ואושר עבורם לדעת שהם תרמו על ידי אומץ ליבם והקרבתם להגשמתה.
הועד מדבר בשם ההסתדרות הציונית ומביע בפניהם את תודתה של האומה על השירותים המסורים שהם העניקו ונותנים, בשירות האומה שוחרת החירות, בריטניה הגדולה, לה נשבעו אמונים, ולעם ישראל שלמענו הם היו מוכנים להקריב את חייהם. התפקיד הנהדר שביצעו, וימשיכו לבצע, ייזכר לעולמים כנקודת אור בהיסטוריה ארוכת השנים של עמנו".
דמותו הייחודית של פטרסון משתקפת בסיומו של פרק זה עת ציין שמכיוון שרפיח נחשבה מעבר לגבולות הארץ- נחשבה היא כ"גלות". לפיכך היה צורך לקיים בה את החג במשך שמונה ימים, ועל כן אסר הוא על חייליו לאכול חמץ גם כשהשתוקקו ללחם, ומשום כך נחשב ל"יהודי המחמיר ביותר בגדוד!".
3+לקחים וסיכום
סא"ל ג'ון פטרסון, שהיה מפקדם של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, מלמד בספרו "עם היהודים במערכה על פלשתינה", שראה אור לפני למעלה מ-101 שנים, פרק באהבת ישראל ובציונות ללא תנאי ובלי "אבל", על אף היותו קצין בריטי ונוצרי.
פטרסון מלמדנו פרק על אודות מקומה של ארץ ישראל וחשיבותה של ירושלים במורשת ובמסורת העם היהודי ככלל, ובקרב חייליו היהודים בפרט. אלו שבאו מכל קצוות העם, מהארץ ומהגולה, ולא ענו על ההגדרות הסטריאוטיפיות והאנטישמיות הידועות, אך ענו לקריאה לשרת שכם אל שכם כיהודים ולעמוד בכל משימה.
עוד מלמדנו סא"ל פטרסון פרק חשוב במנהיגות- בפיקוד על חיילים. בעמידה בכל משימה ובחשיבותה של ההרתעה לביטחון הכללי, ליצירתה ושימורה של משילות ברת קיימא, במרחב בו עודנו חיים בצוותא עם צאצאיהם של אותם "ישמעאלים נודדים", כדבריו.
מעל לכל זאת מלמדנו פטרסון הלכות בכבוד האדם! דבר שנראה כי כהה כמעה דווקא בקרב אותם מבני עמנו המזלזלים חדשות לבקרים באמונות, מסורות ונוהג בני עמם שלהם. זאת כפי שחווינו רק לאחרונה סביב לסוגיית איסור הכנסת החמץ למוסדות ציבוריים, כבתי החולים לדוגמא.
לסיום וברוח דברי הפתיחה חשוב לציין שבהיסטוריה חשוב מה עשית.. וגם מה חושבים שעשית. אבדן דרך ערכית ולאומית תוביל את עמנו למחוזות בהם לא רווינו נחת, כפי שיוזכר לנו בצפירה ובמהלך יום השואה. עם המתכחש או המזלזל באמונותיו, במורשתו ובמסורת אבותיו, המהוות את הסיבה להיותנו עם אחד שהתכנס במולדתנו סביב לירושלים, בירתנו הנצחית – לא יזכה לכבוד ולאריכות חיים מצד אויביו!
בימים אלו שבין חג למועד ואירועים לאומיים, בתקופה ביטחונית מאיימת ומתיחות חברתית מאתגרת, הגיע הזמן לעצור. לקחת נשימה בין צפירה אחת לשנייה ולזכור כי כולנו כאן באותה סירה. בארץ-ישראל בה קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
אין לנו עם אחר, אין לנו מורשת אחרת ובטח לא ארץ אחרת.
