גנאיוס פּוֹמפֶּיוּס מגנוס היה מדינאי רומי, מצביא ואיש ציבור שזכור בתולדות עם ישראל ככובש ירושלים בשנת 63 לפני הספירה (למניינם). פומפיוס, שהתחיל את דרכו הפוליטית כבעל בריתו וחתנו של יוליוס קיסר, הפך ליריבו הגדול, ניסה לתפוס את השלטון ואף ניהל כנגדו מלחמת אזרחים שבסופה הפסיד את השלטון ואת הראש, בהשאירו את השלטון ברומא לקיסר שהעז לחצות את הרוביקון, לעשות היסטוריה ולקבוע גם מטבע לשון.
יוליוס קיסר, יצא את רומא בשנת 58 לפני הספירה למסע כיבושים בשטחי גאליה (צרפת, שוויץ וגרמניה של ימינו). את העדרו ניצל פומפיוס כדי להקטין את השפעתו של הקיסר באמצעים שונים שלא נעלמו מעיניו של האחרון, שמבחינתו לא התכוון לוותר ולהיכנע לדרישות יריבו. דרישות שמשמען היה סיום דרכו הפוליטית וסכנה ממשית לחייו, דבר שלא היה מופרך באותה תקופה. מעת שדרכו הפוליטית נחסמה בדרכי כחש תוך שימוש במעשים נלוזים ותירוצים שונים, הודיע קיסר כי קיבל את ההחלטה ו"נפל הפור" לחצות את נהר הרוביקון עם גייסותיו הנאמנים.
מה היה מיוחד דווקא בנהר הרוביקון, שהפך אותו ל"נהר קדוש", לטאבו שאין לשבור וגבול שאין לחצות? ובכן, הרוביקון היה גבולה של רומא שמעבר לו נאסר על מנהיגים, שנקראו קונסולים, להכניס צבא מחשש כי הדבר יהווה איום או התקפה על הסנאט הרומי. כאמור, יוליוס קיסר החליט אחרת, הפתיע את הציבור בצעד היסטורי ממנו אין ולא היתה דרך חזרה- חציית נהר הרוביקון. צעד שביטל את "קדושת הנהר" והוביל למלחמת אזרחים שבסופה מונה קיסר לקונסול רומא.
4+חציית הרוביקון לעליון
הרוביקון הפך ברבות הימים למטבע לשון בינלאומי, המבטא בתמציתיות את רגע קבלת ההכרעה ולאחריה את ביצועו של מהלך דרמטי שלו משמעויות והשלכות ארוכות טווח, ממנו אין חזרה, בדרך כלל.
מה ייחשב לפיכך כ"חציית הרוביקון" בישראל 2023? במשך שנים מדברים מנהיגים ואישי ציבור בישראל על הצורך ברפורמה משפטית שתחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט ותאזן את מערך יחסי הכוחות ב"שילוש הדמוקרטי הקדוש", בין הרשות המחוקקת- הכנסת, לבין הרשות המבצעת- הממשלה, לבין הרשות השופטת- בית המשפט.
זאת ועוד, לאחר שהשופט אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון בזמנו ואקטיביסט שיפוטי שלא קם לו מתחרה בהיקף העשייה, ההשפעה ואורך פסקי הדין עד לעצם היום הזה- חולל מהפיכה חוקתית שהלכה והתעצמה מאז שנת 1992, כמעט ללא בקרה והגבלה חיצונית, מרסנת או מאזנת של רשויות אחרות.
4+רשויות שהעומדים בראשן אחזם פחד משתק ומורא גדול כביכול, מכוחו הלא מרוסן ועוצם ידו של בג"ץ ו"עושי דברו". רשויות שלא השכילו לרסן את כוחו של בג"ץ מפאת סדרי עדיפויות פוליטיים והעדר יציבות של ממשלות ישראל האחרונות. ולראיה- השר יריב לוין בעצמו יכול היה לחולל את השינוי כבר בשנת 2011 כשהציע לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים; השר לוין קיבל הזדמנות שנייה בשנת 2013 כשניסה לקדם יחד עם איילת שקד, לימים בעצמה שרת משפטים בין השנים 2015–2019, מספר הצעות חוק ובהן: הגבלת סמכות בג"ץ לפסול חוקים, האפשרות לחוקק מחדש חוק שבג"ץ פסל, הענקת סמכות לכנסת לבחור את נשיא בית המשפט העליון במקום שיטת הסניוריטי ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים בכדי לאפשר מגוון רחב ומייצג של הציבור בישראל שנעדר מ"משחקי הכס השיפוטי".
ראוי לציין כי עמדותיה של איילת שקד היו נגד האקטיביזם השיפוטי וה"משפטיזציה" שפגעו לדבריה ביכולת הממשלה למשול ובעיקרון הפרדת הרשויות. שקד סברה שבג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה נטלו לעצמם כוח רב המפר את האיזון בין הרשויות, ושיש לבצע שינויי חקיקה כדי שהממשלה והכנסת יוכלו לממש את המטרות שלשמן נבחרו, אך לא השלימה מהלך שכזה בכל תקופת היותה ח"כ, שרה וחברת ממשלה. גם ח"כ גדעון סער, שר המשפטים לשעבר בממשלת בנט- לפיד, יכול היה לסיים מהלך חקיקתי שהוביל בנושא בשנים 2021-2022, אילולא נפלה אותה ממשלה רעועה.
השפעתו של בג"ץ ניכרה בכל תחומי החיים והחלטותיו עוצבו לא פעם ברצונו, בהשראתו ובצלמו של "האדם הסביר" לכאורה- הרי הוא השופט העליון. שופט שהתאפשר לו, בהתחשב בשיטה הנהוגה בישראל עד כה, לקבוע במידה רבה מי יהיו ממשיכי דרכו האידאולוגית- מקצועית וגם סטריאוטיפית במידת מה לכאורה, או אם תרצו- להעביר את הגנים שלו במעין ירושה. זאת בכדי להבטיח, או לכל הפחות לאפשר בסבירות גבוהה, את המשך קיומן וביסוסן של "המהפכה החוקתית" ו"השיטה", על אף שידע הוא כי רבים מאמינים שראוי וצריך לשנותה במידה כזו או אחרת, כולל הוא עצמו לכאורה. כפי שהעיד השופט ברק בראיון בערוץ 13: "לא ראינו אז כי לא נכון" או במילים פשוטות -אז לא ראינו בזה בעיה.
ראשי ממשלות ישראל ומנהיגיה היו מודעים היטב לעוצמתו הגוברת של בית המשפט העליון אך לא העזו לחצות את הרוביקון, או לא יכלו להשלים את חצייתו מסיבות שונות ולאזן בין רשויות השלטון. עם הקמתה של הממשלה ה-37 בראשות בנימין נתניהו, נפל הפור ובתוך שישה ימים מהשבעת הממשלה הוכרזה ב-4 בינואר 2023 הרפורמה המשפטית שסימנה את חציית הרוביקון, בהובלתו של שר המשפטים יריב לוין, לכיוון העליון.
4+חציית הרוביקון – איילון
מעת שהחלה חציית הרוביקון לעליון, התארגנה מחאה מצד מתנגדי הרפורמה בראשות מנהיגים שעד לאחרונה היו להוטים בעצמם לבצעה, אך משום מה לא עמד להם כוחם בהיותם בעמדת השפעה. זאת כדוגמת ראש ממשלת המעבר לשעבר יאיר לפיד שהצליח להעביר, שלא על פי כללי הדמוקרטיה לכאורה, הסכם מדיני בנוגע לשדות הגז הימיים מול לבנון, אך לא קידם רפורמה משפטית בה תמכו הוא וחבריו לממשלה, כפי שעלה מדבריהם בהזדמנויות שונות, כגון ח"כ מתן כהנא שהטיב לתאר באופן רהוט ונהיר בסרטון קצר בו הסביר: "איך הפך בית המשפט העליון לרשות העליונה בישראל".
שיח בעד ונגד מהלך פוליטי ורפורמה זו או אחרת הנו לגיטימי ומוכר בחברה הישראלית הסוערת, שידעה משברים וגם אכזבות. אך בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית נחצה יותר מרוביקון אחד לפחות.
רוביקון אחד היה קל לחצייה וגם המגמה הייתה ברורה וצפויה עת חצו עיתונאים מכובדים וכלי תקשורת המונים לעבר הגדה השמאלית בכל העוצמה שהופקדה בידם. המאמץ המזויף לכאורה שנלמד בחוגי התקשורת בבתי הספר ובאקדמיה, לשים מסכה על פני העיתונאי ולסקר באופן מקצועי, מאוזן ואובייקטיבי לכאורה, טבע בנהר ולא נראה כי ישוקם בתקופה הקרובה. עיתונאים שתפקידם היה לסקר ולשקף מציאות בצורה מאוזנת ושקולה ככל הניתן, יצאו מהארון הפוליטי קבל עם ועדה, ללא שמץ של בושה מפאת חבות המקצוע וערכיו הרמוסים. חצו הם את הרוביקון שהפך לזרזיף בנחל אכזב. הפכו הם ללא יותר מכותבי טורי דעה בכלי תקשורת שונים, הנהנים מכספי הציבור ולא אחת תורמים לשלהוב היצרים ולהסתה עליה טורחים הם להתלונן כשאינה מתאימה לדעתם.
הרוביקון השני שחצייתו מסוכנת ביותר והשלכות חצייתו הרות אסון לעם ישראל כולו הינו –האיילון, ולמעשה- משרד הביטחון. השיח הפוליטי הנוקב חצה את האיילון ונכנס לקריה, צה"ל הפך לשמש ככלי משחק, כלי שרת ויש שיאמרו אפילו אמצעי סחיטה בידי אלו שהרפורמה להם לא מתאימה.
חציית קו אדום זה ושימוש בצבא כאמצעי לחץ לשינוי החלטות ממשלה, מצד אזרחים המשרתים מעת לעת במילואים, הינו שלב מתקדם בדרך לדבר חמור מכל רפורמה משפטית, מהפיכה חוקתית או כל דבר שנעשה עד כה במדינת ישראל. זו הדרך למהפכה צבאית, או חלילה להתפרקות חברתית של עם שעדיין לא סיים את קיבוץ נדחיו במולדת שהשיב לידיו לפני 75 שנים, בתום גלות ארוכה ממנה כפי הנראה לא השכיל להפנים את הלקחים העיקריים שצריך היה.
4+קריאה לאי ציות, סרבנות ומרי של משרתי צה"ל במילואים, בהם תומכים לא פחות מאשר רמטכ"לים ומפקדים בכירים במילואים, הינה הבושה הגדולה ביותר, ההחמצה הכואבת ביותר וחוסר האחריות המהדהד ביותר באירועי התקופה.
זהו סיכון ממשי לאבדן הדרך המשותפת והערכים המקודשים למשרתים בסדיר ובמילואים כפי שמופיעים הם במסמך רוח צה"ל וערכיו. בראשם ערך היסוד של "הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה" – ערך המשקף את מטרותיו הבסיסיות והעילאיות ביותר של צה"ל. ערך יסוד נוסף המזדעזע נוכח תופעת הסרבנות הינו של "אהבת המולדת ונאמנות למדינה"- המחויבות של משרתי צה"ל בסדיר ובמילואים לארצם ולא למנהיג, תנועה או מפלגה פוליטית כלשהי. ערך יסוד צעיר, שאך זה נולד וכבר נשחק דק לכדי אבק, ממחיש עד כמה לא הוטמע הוא בקרב משרתי הצבא במילואים לכל הפחות- ערך ה"ממלכתיות". ערך זה נוסף למסמך רוח צה"ל בשנת 2022 על ידי רא"ל אביב כוכבי בהיותו הרמטכ"ל, ולפיו: "צה"ל הוא צבא העם, צבא ממלכתי, הנתון למרות החוק והממשלה. חיילי צה"ל יפעלו כשרק המשימה, ערכי צה"ל וביטחון המדינה ראשונים לנגד עיניהם, ויעשו זאת ביושרה, בענייניות ובייצוגיות".
על רשימת ערכי היסוד הללו ניתן להוסיף את הערעור על ערכים מהותיים במסמך הצה"לי המכונן והוותיק. מסמך שהיה ועודנו תלוי על הקיר בכל משרד ולשכת מפקד זוטר כבכיר, כיתת הדרכה ואולם תדריכים בטייסת בפלגה ובחטיבה, והיה לחלק מפק"ל הכיסים של כל טירון כבר מטקס ההשבעה.
דבריהם של מפקדים בכירים על מרי, סרבנות ואי ציות הינם בגדר ניפוץ ערכים שהמוביל בהם הינו "הדוגמא האישית" ולאחריו ערך ה"משמעת- החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו על פי הפקודות ועל פי רוחן. החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי חוקיות בעליל"; ה"רעות – החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש"; וה"שליחות – החייל יראה בשירותו הצבאי שליחות; יהיה נכון לתרום כל שביכולתו להגנת המדינה, אזרחיה ותושביה. זאת בהיותו נציג של צה"ל הפועל מתוקף ובמסגרת הסמכויות שניתנו לו על פי פקודות הצבא".
האם מפקד שסירב להתייצב למילואים משום אי הסכמתו עם הרפורמה המשפטית יוכל לשפוט בעתיד את מי מחייליו שיסרב להתייצב כי חוק אחר "לא מתאים לו"? כיצד יכול לוחם לסמוך על חבריו שסירבו להתייצב לאימון וכשירותם המקצועית נפגעה ותסכן את כולם במצבי לחימה? האם יוכל אותו לוחם לסמוך על רעיו הסרבנים שיחליטו בהתאם לחקיקה בכנסת מתי הם באים להחליפו בתעסוקה המבצעית, כדי שיוכל לפגוש לרגע במשפחתו ולהקדיש דקה לעסקיו? האם מבינים הסרבנים וחבורת הקודקודים ש"ביציע החבובות" מעודדים- שבבוא העת עלולים לסרב אלו שגורשו מביתם חלילה, שיישובם ומפעל חייהם נעקר ונהרס או שסתם חוקק חוק שאינו מטיב עמם?
סרבנות של מילואימניקים וחתימה על הצהרות לפיהן לא יתייצבו אם הרפורמה תעבור, לצד דבריהם של המפקדים הבכירים הנותנים לגיטימציה לסרבנות, לאי ציות וכיו"ב, מהווה חציית רוביקון שממנו קשה תהיה הדרך חזרה. ניזקק לתעצומות נפש עזות כדי לחדש אמון איש באחיו לנשק שסירב להתייצב, לאחד ולצופף מחדש את השורות בלי תנאים ובלי אבל, גם כשכואב. זאת בתקווה גדולה ותפילה לקב"ה שלא יעשה הדבר בחסות משבר גדול וחלילה מלחמה.
חציית רוביקון זו של מאות אלפים מאזרחי המדינה במחאה כנגד הרפורמה, בעידוד מנהיגים רמי מעלה תוך הכנסת הצבא בעל כורחו ל"תמונה" – סגרה את הגולל כביכול על הסדרים מדיניים עתידיים שאינם בהסכמה מלאה או ברוב מוחץ, ולא יספיק עוד רוב של 61 או 64 מנדטים לכאורה. "חציית הרוביקון- איילון" סימנה את הדרך לסיכול כל מהלך חקיקתי וכל יוזמה מדינית שנויה במחלוקת, שהרי עתה יעשה לכאורה כל משרת מילואים דין לעצמו באם לבוא למילואים לאור הצעות החוק, היות ואיבד אמון במנהיגים ובוועדות הכנסת שבעבורו מהווים לא יותר מאשר מושב ליצים.
4+סיכום והמלצות
נהר הרוביקון נחצה, גם נחל האיילון נחצה ונראה כי החברה הישראלית עוברת טלטלה קשה המאיימת על אחדותה. זאת למרות יכולתה וניסיונה בהתמודדות עם משברים, שסעים ומחלוקות בעברה. נראה כי יצאנו כולנו מפרופורציות בגלל רפורמה משפטית, שאין כמעט מי שמטיל ספק בנחיצותה במתכונת זו או אחרת.
על כן ראוי לזכור כי הרבה לפני חציית הרוביקון חצה עם ישראל את ים סוף, ויצא מעבדות לחירות בדרכו לארץ המובטחת. מתחילת מסענו במדבר ועד לעצם היום הזה ניצבו אתגרים רבים בפני עמנו ומנהיגינו. שילמנו מחירים כואבים וקשים על שנאת החינם והפגיעה בערכים המשותפים המאחדים ביננו, על אף השונויות והמחלוקות רבות השנים.
בימים אלו, של חגים ומועדים דתיים ולאומיים, יש לפעול ולהדגיש את המאחד והמשותף, להעלות על נס את תקומת עם ישראל בארצו אחרי 2000 שנות גלות, ולחזק את צה"ל האמון על בטחון המדינה וכל אזרחיה. אפשר להמשיך להתווכח על הרפורמה ועל הרבה דברים מעצבנים וכואבים – אך בגבולות השיח הדמוקרטי, החוקי והראוי אסור לערב את צה"ל ולעשות בו כלי שרת בידי אף צד.
על כלל מנהיגי ישראל הציונים לפעול כגוף אחד למען השבת הקונצנזוס, ההסכמה הלאומית הרחבה, סביב לצה"ל. יש להפגין מנהיגות אמיצה ונחושה, להוקיע מכל וכל ולהעניש בחומרה את הסרבנים וחמור מכך- המסיתים לפגיעה ביסודותיו וערכיו הבסיסיים של הצבא.
לחציית הרוביקון הזו, שערערה על אחדות השורות בצבא, חייב להיות מחיר כבד. מחיר שירתיע כל מנהיג ואזרח שביטחון המדינה וחוסנו של צה"ל בראש מעייניו, מלהעלות על דעתו חציית קו מעין זה בעתיד, מכל סיבה שלא תהיה. מדינת ישראל, אזרחיה הציוניים והעם היהודי ככלל, לא יכולים להרשות לעצמם פגיעה בצה"ל בעבור שום חוק או רפורמה שניתן להעלות על הדעת.
