צריך להיות ישרים ולהודות שהאשמה העיקרית נופלת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראשית מתוקף תפקידו, הוא ראש המדינה, והאחריות מוטלת על כתפיו. אך גם בגלל הסיבה הפשוטה שעובדתית שהאירוע לא נוהל מההתחלה ועד סופו. נכון, אף אחד כאן לא נביא ולא היה ניתן לשער את היקף המחאה, אך לפני שיוצאים למאבק בשיעור גודל שכזה, צריך היה להציג לציבור את כל התרחישים האפשריים, בדיוק כפי שמנהלים מבצע צבאי, צריך גם לדעת מראש מה יכול להשתבש מה הכוחות מולם עומדים ולהתכונן בהתאם.
עם זאת, החטא הקדמון הוא לא הצגתה הפזיזה של הרפורמה, החטא הקדמון היה במו"מ הקואליציוני שגם הוא לא נוהל באופן מזהיר. נתניהו היה יכול לשרטט את מפת הממשלה שלו, ולקרוא לראשי המפלגות להתיישר, אף אחד לא היה מוציא את המדינה לסבב בחירות נוסף, או מעביר את המנדט ליאיר לפיד, הנייר סופג כל הסכם קואליציוני גם כזה שלא עתיד להתממש.
2+פוליטיקאי ותיק יודע זאת, הבעיה שהממשלה ה-37 מלאה בפוליטיקאים טירונים שרצו את התשלום מיד ובמזומן, ופוליטיקה היא עסק לאנשים עם סבלנות למהלכים ארוכי טווח, תשאלו את אהרון ברק, שתכף אתייחס גם אליו. משלב זה ואילך, הכל היה כבר כיבוי שרפות, החל מהצגת הרפורמה המשפטית, פסק הדין נגד דרעי, העיסוק הבלתי נגמר בחבר הכנסת אמסלם והאגו החבול שלו, ושרים וחברי כנסת שסירבו להבין שנגמרו הבחירות וכעת הגיע הזמן לעבוד ולא להתראיין. כל האנרגיות הופנו למקומות הלא נכונים ולעשייה לא נכונה, והתוצאות לא אחרו להגיע.
מהצד השני, עומדים כוחות חזקים מידי שהעבירו מסר מאוד ברור, הפתק שאדם שם בקלפי הוא כדי להכניס את נציגי הציבור שלו לכנסת ולא כדי לשנות מדיניות. בעל המאה הוא בעל דעה, הפוליטיקאים כאן לקדם את מה שבית משפט העליון רוצה, או מה שהצבא רוצה ועכשיו גם מה שהמשטרה רוצה, וכל זה חוזר לתפיסת עולמו של השופט אהרון ברק והבסיס לטירוף המערכות שראינו כאן בחודשים האחרונים.
בראיון שהעניק השופט בדימוס, לרוני קובן, דיבר ברק על ילדותו הקשה בגטו קובנה, הוא תיאר את הזוועות שעבר והדגיש שזה בחסות שלטון החוק שהיה שם. אמרה זאת מצטרפת לאמרה קודמת של ברק לפיה לו רק היו שופטים כמוהו בבית המשפט העליון בגרמניה כנראה שהשואה הייתה נמנעת.
2+הריאיון עם קובן מסייע להבין את תפיסת עולמו של ברק שעוצבה כנראה עוד בילדותו, לשיטתו נבחרי הציבור מועדים לפורענות ולכן חייבים שיהיה גוף מפקח מעליהם, מלאכים עם גלימות שישמרו על העם מפני נבחרי הציבור המסוכנים, וזוהי בתמצות הדמוקרטיה מהותית של אהרון ברק.
שיטת המשטר הזאת של ברק, חלחלה לכל מוקדי הכח: הצבא, המשטרה, האוניברסיטאות, כנראה גם ללימודי האזרחות, וההבנה בחברה הישראלית היום שהמגן היחידי של העם הם 15 השופטים שיושבים בירושלים הבירה, שלא נבחרו ע"י העם וכהונתם לא קצובה. בפועל, שלטון החוק שקובע שהחוק צריך להיות ידוע וברור לכל, ושכולם שווים בפני החוק איבד את מעמדו ובמקומו החלה כמעט סגידה לעליונים שמיתגו את עצמה כמגיני הדמוקרטיה.
2+בין אם זאת חובבנות הקואליציה שיצאה למלחמה בטנקים עם מקלות בלבד, ובין אם זאת התפיסה הדמוקרטית הקלוקלת שרבים מהעם מחזיק בה, לרפורמה של לוין, כנראה שלא היה סיכוי מעולם. עם זאת השינוי יגיע, אי אפשר לדכא רעיון – רק לדחות אותו. העם יישא את עיניו לבחירת השופטים הבאה גם אלו שהתנגדו לרפורמה, וחובת ההוכחה תהיה על שופטי העליון שיצטרכו להראות למעל מחצית מהעם שגם הפתק שלהם נספר.
