בשנת 2018 התבשר האמן אבנר בר-חמא על זכייתו בפרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום האמנות הפלסטית.
בר-חמא, אמן מוכר בתחום היצירה היהודית בת-זמננו המתבטאת בציור, פיסול, מדיה דיגיטלית ומיצב ובעל נטייה פוליטית ימנית, טען בראיון בגלובס (1.12.2018) שהיה לו מאוד קשה להתקבל לקאנון הישראלי ולחוגי האמנות המקומיים.
עבודתו המוכרת ביותר היא מיצב בשם "היום גוש קטיף, מחר יפו!", שכלל 300 ק"ג תפוזים ומדבקות Jaffa שסודרו בצורת מפת ארץ ישראל השלמה. העבודה משנת 2005, הזכורה כתקופת ההתנתקות מרצועת עזה, הוצגה במוזיאון ארץ ישראל בתערוכת "המפה – לקרוא בין הקווים". עבודה אחרת שלו שהוצגה באותה תערוכה הייתה של כיסא שעל גבו הופיעו המילים: "התיישבות" ו-"עקירה-קרע-קריעה". יצירה זו אף היא יוחסה באופן טבעי לעקירת יישובי גוש קטיף וגם ממנה עולה הזדהות עם המתיישבים המפונים.
בכתבה בגלובס התבטא אז בר-חמא: "אני לא אוהב את המינוח הזה של שמאל וימין באמנות. נכון שפעם אחת הגדירו אותי כסמן ימני ואז כולם כתבו אותו דבר, אבל אני עושה גם דברים אחרים. אז נתפסתם על תערוכה אחת שזעזעה את כולם. נכון שהנושא של המפה מעסיק אותי מאוד ועכשיו היה לו ייצוג מצוין בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל, אבל למה להיתפס על סטיגמה? תסתכלו על דברים אחרים שאני עושה, אני לא רוצה להישאר בנישה."
אמנות מהצד הימני של המפה
האם קיימת אמנות פלסטית ימנית בישראל? האם יש לה השפעה על האמנות המקומית? גדעון עפרת, מומחה לתולדות האמנות הישראלית, הסעיר בתחילת שנות האלפיים את עולם האמנות כשטען שמשהו בעומק האידיאה של הימין המקומי ניצב בסתירה עקרונית לאיכות אמנותית אוונגרדית ושהכיפה אינה מתיישבת עד תום עם עשייה אמנותית חופשית, שכן זו האחרונה מחויבת לכפירה לא פחות מאשר לאמונה.
לעומתו טען דרור אידר במאמר נרחב שראה אור בכתב עת של בצלאל כי "האמנות הישראלית מדירה דרך קבע אמנים בעלי השקפת עולם שניתן לכנותה בהכללה 'יהודית', 'מסורתית', 'שמרנית', 'לאומית', ימנית'. לעניין זה שורשים רבים. נזכיר רק את אנשי 'אופקים חדשים' ו'משטרת האמנות' (כהגדרתו של אדם ברוך), במסגרתה נדחקו לצד אמנים כמרדכי ארדון, שמואל בק ועוד. מהדרה זו סובלים גם אמנים המתגוררים בהתנחלויות או שמזוהים איתן, אבל לא רק." (מתוך "שומרי הסף – על ה'הדרה': הפוליטיזציה של האסתטי בשיח האמנות בישראל", הפרוטוקולים, ירושלים, גיליון 10, אוקטובר, 2008)
על הדרה באמנות הישראלית
הדרה אכן הייתה נחלתם של אמנים ישראלים לא מעטים בשנים שבהן שלטה בכיפת האמנות המקומית קבוצת "אופקים רחבים". זכורה למשל חווייתו השלילית של האמן היהודי פנחס בורשטיין (מריאן) עם ממסד האמנות בישראל במהלך שלוש שנות שהותו כאן (1947 – 1950). הוא התקשה להתפרנס בארץ מהאמנות שלו וחש שהוא נדחק לשוליים ולכן עזב את ישראל לתמיד. גם מיכאל דרוקס שנולד בישראל ואף השתתף בקבוצת האמנים "עשר פלוס" שחרטה על דגלה לשבור את "המופשט הלירי", הקונבנציה האמנותית השלטת, זכה לניכור מצד אותם אמנים דומיננטיים בשנות השישים והשבעים, ואף הוא עקר מישראל ולא שב אליה.
אידר מזכיר במאמרו את האמן אהרן שבו, מעצב בולים במקצועו, המשויך לימין הפוליטי. שבו, בוגר בצלאל במחצית הראשונה של שנות השישים, שאף השתלם בניו-יורק ב-School of Visual Arts, לא זכה לחיבוק הממסד האמנותי, לחשיפה תקשורתית או לאירוח במוזיאונים על רקע השקפת עולמו הדתית. זמן קצר לפני פינוי הישובים מרצועת עזה נתלו אלפי עותקים של כרזה בעיצובו על לוחות המודעות ברחבי הארץ. הכרזה נחלקה לשניים: בחלקה העליון הופיע התבליט המפורסם משער טיטוס ברומא, שבו נראים השבויים היהודיים מובלים בתהלוכת הניצחון לאחר חורבן ירושלים ודיכוי המרד הגדול, כשהם נושאים כמה מכלי המקדש ובראשם המנורה. בחלק התחתון של התמונה נראות רגליהם של חיילי צה"ל. בתחתית הכרזה הופיע הכיתוב: "ט' באב תשס"ה." ההזדהות של האמן עם עקורי גוש קטיף כפי שהיא עולה מהכרזה היא ברורה.
הדרה על רקע השקפת עולם פוליטית שאיננה מפורשת ניתן למצוא לדוגמה במקרה של נפתלי בזם (1924 – 2018). לאורך עשרות בשנים נדחו עבודותיו על ידי עולם האמנות הישראלי-אוונגרדי כבלתי רלוונטיים, כ'ספרותיים' וכ'יהודיים' מדי. עם שובו ארצה ב-1979, לאחר כשלוש שנים בפריז, בה צייר תמונות אֵבל בעקבות אובדן בנו בכורו בפיגוע בירושלים, הוא התמקם בתל אביב. כעומק התהום של כּאֵב השכול, שלתוכו נשאב בזם בחייו ובציוריו מאז 1975, כן האמונה בהתחדשות ובחיים שנשבה מהבדים הבהירים שצוירו עתה. דומה כי הוא התאחד עם הציור הארצישראלי המוקדם משנות ה-20 וחגג מרחבי גבעות רכות, ארוטיות ב"חמוקיהן" הקמורים, הילולה של מרחבים צחיחים הטובלים בתכלת שמים ומצפים למתיישבים יהודיים הבאים לטעת בהם אוהלם, סוכתם וביתם.
בהתאם לכך, ציורו "על הגבעות" המופיע כאן מפגיש אותנו עם יהודייה חרדית בהיריון מתקדם, עוטה שמלת תכלת ארוכה ושביס, מהלכת בין הגבעות ה"שמנות" והכהות, דלות הירק, ולא רחוק ממנה מהלך יהודי חרדי מזוקן, העוטה קפוטה וטלית. השניים פוסעים בשביל המתפתל בין ההרים ומוביל באופק אל עבר קבוצת בתים קטנה ואוהל, הטובלים בירק. ההרים הקמורים מלבינים במרחקים תחת שמי התכלת. פריון האם כפריון הטבע וכפריון ההתיישבותי.
עופר לוין, אספן ידוע של אמנות ישראלית, ציין בהקשר זה: "קשה לאמוד בתולדות האמנות הישראלית את היקפי הדרת אמנים על רקע השקפת עולמם הפוליטית. עם זאת, רבים יותר המקרים של הדרה על רקע מאבקי כוח בניסיון לשמר את הדומיננטיות של זרם אמנותי מסוים, כפי שארע בימי 'אופקים חדשים'. אין ספק שעל הממסד האמנותי כמו גם על אספני האמנות המקומית לשקף ככל שניתן את עושר העבודות המופקות על ידי אמני ישראל ולהתמקד באיכותן ולא בנטייתם הפוליטית של יוצריהן".
