מה כבר זוכרת ילדה בת 4? אוהל על חול ועוד חול, ילד בגן השעשועים עם חולצה קטנה שסיפר לה שכתוב שם 'יהודי לא מגרש יהודי' כי הולכים לגרש אותו מהבית. טלוויזיה דלוקה בבית של חברה ועל המרקע שוטרים רודפים אחרי שתי ילדות בגינה של בית והן מנסות להתחמק ואז נתפסות.
אני כן זוכרת שנים אחר כך שהיו לי מחשבות ילדותיות ומטופשות, אם יבואו לגרש אותי מהבית אני אחבר את הרגל לבטון, אלחם לגמרי לבד מול הטרקטור, אלחם לא אברח. אחרי זה עמונה ומגרון, כשאני כבר בוגרת ולומדת באולפנה בבנימין עם חברות משם, הפגנו נאבקנו גם סירבנו לפעמים אבל לשווא.
מגיעים כדי 'להיאבק' אבל בסוף נרמסים עד עפר, לנו זה חשוב אבל לאף אחד לא אכפת.
כשרואים את הנוער של גוש קטיף, בכל הסרטים מהעבר, לוחמים עם המוכנות לשלם כל מחיר עבור המחאה הכואבת שלהם – 'באהבה ואמונה ננצח', לפעמים זה כואב לספר להם שכבר הפסדנו.
כשהפסדנו חיפשנו דרך אחרת, מתוך הבנה שהמחאות והמלחמות לא מועילות, הלכנו לקרב את אלה שלא הכירו אותנו, פתחנו את השורות. התחלנו לדבר על התקשורת והחובה להיות חלק ממנה. זה המשיך לבית המשפט, הצבא והמשטרה. אבל אז גילינו דבר נוסף, המערכת פועלת לפי מי שבראש והוא יקדם לתפקידי מפתח אנשים שהם לא רק מוכשרים אלא גם דומים לו, בדעות ובמעגל החברתי.
היו גם תקוות פוליטיות, אבל גילינו שבית המשפט בולם כל דבר שבאמת חשוב לנו, אז הפכנו את הצורך ברפורמה משפטית למרכז השיח הציבורי שלנו. טורים על בית המשפט הפכו לעניין קבוע, משפטנים הפכו לכוכבי המגזר ואת הכאב שלנו המשכנו לתעל לניסיון לשבור את אותה תקרת זכוכית שמנעה מאיתנו לקבל החלטות במדינת ישראל.
חשבנו שאפשר למחות, נכשלנו.
חשבנו שאפשר לשנות את מוסדות הכוח אם רק נהיה מוכשרים מספיק, נכשלנו.
חשבנו שנשנה את הפוליטיקה, נכשלנו.
חשבנו שנשנה את בית המשפט.
ואז גילינו שדווקא אפשר למחות.
במשך 18 שנה ניסינו ללמוד איפה כשלנו בגוש קטיף, אבל רגע לפני שעוברת הרפורמה שתאפשר לנו את החלק השווה במדינה הזאת, אנחנו מגלים שהמחאה בכלל לא הייתה שגיאה,
היינו האנשים הלא נכונים.לנו לא היו טייסים
ולא איילון
ולא את המוכנות לשרוף את המדינה
ולא מפקד מחוז תל אביב במשטרה
ולא תקשורת ולא יועמ"שית ולא לחץ בינלאומי
הייתה לנו אמונה ובאמונה לא ניצחנו
