א. נדמה שאין הרבה דברים מתישים כמו הקמפיינים לגיוס המונים, שמלווים אותנו בשנים האחרונות. בתחילה זה היה מקסים ומרגש. אבל אחרי מאות קמפיינים ואינספור הודעות וטלפונים, הקמפיינים הפכו למטרד אדיר. "שלום אברהם, מדבר חיים מישיבת…", "ידידנו היקרים, בזכות תרומתכם…", "בנין בית הכנסת יעמוד לזכותכם", "עִזְרוּ לנו להנציח את…" – הכל טוב ויפה. אבל למה לעשות עלי אמבוש? מבול המסרונים הזה אף מביא להפסיק לקרוא הודעות, מה שגורם לפספס גם הודעות אחרות. אוי למציק ואוי לשכנו.
ב. אבל יש דבר עוד יותר מעצבן מהקמפיינים האלו, וזה כשאתה בעצמך נדרש לקחת חלק בקמפיין. כשקיבלתי את ההזמנה לכנס בוגרי הישיבה בשבוע שעבר, חשכו עיניי. כנס בוגרים היה יכול להיות אירוע ממש נחמד, לפגוש חברים ששנים לא ראית, להתרפק על המסכתות שלמדתם בצוותא, להעלות חוויות נוסטלגיות… אבל כשאתה מבין שמטרת הכנס היא לרתום אותך לקמפיין – שאתה בעצמך תהיה השנורר – ההתרגשות מתפוגגת… למי יש כח להתקשר שוב לקרובי משפחה רחוקים, שאפילו לשמחות שלהם אני לא תמיד מצליח להגיע, או לחברים שכבר מזמן איני בקשר איתם, ולבקש מהם לתרום לישיבה. "שוב הנודניק הזה מתקשר?", "יפה שהוא נזכר בי רק כשהם צריכים כסף…" – אלו המחשבות שעוברות למותרמים בראש. כלומר, אלו לפחות המחשבות שעוברות למתרימים בראש, שחושבים שאלו המחשבות שעוברת למותרמים בראש…
אז נכון, מדובר על גיוס כסף לצורכי מצווה, ולא לחשבוני הפרטי (למרות שגם זו מצוה, לסייע ליהודי לגמור את החודש…), אבל זה עדיין לא הופך את האירוע לנעים. אז אני מצלצל רק כדי לסמן וי שהתקשרתי, אבל תוך כדי צלצול מתפלל בשקט שלא יענו לי… וכמי שלמד בכמה ישיבות, וכבר מצא את עצמו בכמה קמפיינים, הקושי גדול פי כמה…
ג. ההתרמות והקמפיינים האלה מתישים ומציקים. בכלל, התחושה היא שכולם כבר עייפים, ולמי יש כח לעוד קמפיין התרמה? אבל, אפשר להסתכל גם אחרת…
כשנולד ילד חדש במשפחה, אפשר לתפוס את זה כסיוט אחד גדול. בכי מחריש אוזניים, טיטולים מסריחים, לילות לבנים, חיפושים אינסופיים אחרי מוצצים אבודים, ממש מתיש… מיותר להסביר שזו הסתכלות טיפשית. המשפחה התרחבה, הופיעו חיים חדשים בעולם! כל ההתשה הנ"ל לא מעיבה במאומה על עוצמת השמחה!
בשנים האחרונות, קרה דבר מדהים. עולם הישיבות הולך ומתפתח מאוד בשנים האחרונות, וכך גם צרכי הישיבות הולכים וגדלים. יחד עימן, גם השותפות של הציבור בהחזקת עולם התורה הולכת ומתרבה. הציבור בהמוניו זוכה לקחת יותר ויותר חלק בפריחתן של עוד ועוד ישיבות, העם זוכה להיות שותף של ממש בצמיחתו והעצמתו של עולם התורה. זהו תהליך נפלא. כך כולם אוחזים ביחד בבניין הקומה הרוחנית בעם ישראל. התורה הולכת ונעמדת במרכז החיים הציבוריים!
החפץ חיים שואל (בספרו "שם עולם" א,יז): מדוע כתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה", לכאורה היה צריך להיות כתוב "למחזיקים אותה"? משיב החפץ חיים: "מי שמחזיק את התורה צריך להתבונן שבאמת היא מחזיקה אותו, ואת כל המציאות כולה, אלא שלעיני בשר נראה שאנו מחזיקים אותה". כלומר, החזקת התורה והשותפות עימה נותנת לך אחיזה בעולם התורה – אחיזה בעולם הנצח. ככל שאתה מחזיק בה יותר חזק – כך היא שומרת עליך יותר. יותר משהישיבות צריכות את שותפות הציבור, הציבור צריך את השותפות עם התורה.
ד. נראה שבתקופה האחרונה הצורך החיוני בהעמדת התורה בישראל נעשה עוד יותר מוחשי, כשרואים את כל מחאות הרמטכ"לים לשעבר, עצומות הטייסים במיל', הקריאות לסרבנות אפילו. "לא התנדבנו למילואים בשביל לשרת את הדיקטטורה, נילחם למען הדמוקרטיה!"
מצד אחד, כולנו מלאים בהכרת הטוב עצומה לאנשים שמוסרים נפשם עבור בטחון המדינה. אבל מאידך, אי אפשר שלא לחוש תחושת עלבון עמוק מהתפיסות של אותם גיבורים. בשביל מה אתם מוסרים את הנפש כל השנים – בשביל עגל הדמוקרטיה (כביכול)? בשביל ה"אידאל הגדול" שיהיה פה בית משפט עליון שיחליט לעם מה הערכים הנכונים שלו? ומה גורם לכם לרצות להפסיק להתנדב לטובת העם – זה שהוא יבחר את שופטיו?!
הפער הבלתי נתפס הזה רק מבהיר עד כמה העם שלנו זקוק, כמו אויר לנשימה, לאנשים שיפיחו בו רוח. רוח של אמונה, רוח של אידאלים, רוח של ידיעה לְשֵׁם מה אנו נלחמים. והרוח הזו נמצאת בתורה. כמה חסרים לנו תלמידי חכמים, שידעו "לזרוק נשמה בגווייה הציונית" – כלשון הרב קוק זצ"ל. "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה?", שואלת הגמרא במסכת מכות, ומשיבה: "שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה". מלבד הרובד הסגולי (שגם אם אנחנו לא תמיד מרגישים אותו, אנו יודעים שהוא אמיתי וממשי), נדמה שניתן להבין את הגמרא גם ברובד הגלוי. יכול להיות לנו את אחד הצבאות הכי חזקים בעולם, אבל בהיעדר רוח לחימה, הוא לא ינצח. כמו מערכת אדירה של חוטי חשמל, אך בלי זרם החשמל… ומה מעמיד את רוח האומה? הישיבות – מרכזי התורה.
ה. אז גם אם הקמפיינים האלה מתישים אתכם, תזכרו שהקמפיינים האלה הם הרפורמה הכי חשובה והכי קריטית היום! (בלי לזלזל ברפורמות חשובות אחרות). הקמפיינים האלו בונים את המהפכה הרוחנית בעם. מהפכה שתעביר אותו מ"מחשבות שיכולות להמית גם עם חי" – כלשון הרב קוק זצ"ל ("וקל וחומר שאין בהן כוח להחיות עם מת" – שקם לתחיה אחרי גלות ארוכה), למחשבות של תורה ואמונה, שרק הן אלו שיכולות להפיח רוח ונשמה בתהליך הגאולה.
ו. ועכשיו למשפט שמגיע בסיומה של כל שיחת התרמה: "בסדר, הבנו. תכל'ס, מה אתה צריך?"
אז תראו חברים. בישיבה במצפה רמון, שזכיתי ללמוד בה, לומדים מאות רבות של תלמידים, שמתמלאים בתורה במשך שנים לא מעטות. בישיבה שוקדים על מסכתות הש"ס, באיכות ובכמות, ועמלים גם על לימודי אמונת ישראל, בדגש על העמקה גדולה בתורת הרב קוק זצ"ל, שמאירה וממלאת ברוח את כל תהליך הגאולה. הישיבה מצמיחה תלמידי חכמים, שמשתלבים בהמשך בכל שדרות הציבור.
ישיבת מצפה רמון היא פנינה של ממש בכל אזור הנגב. היא מפריחה את המדבר ברוחניות. הישיבה אף משמשת כמגדלור רוחני לכל בסיסי הצבא בדרום. תלמידי הישיבה יוצאים להפיץ בהם את אור התורה. בישיבה מלמדים תלמידי חכמים גדולים, ובראשם מו"ר ראש הישיבה הגאון הרב צבי קוסטינר שליט"א, שמוסר נפשו במשך עשרות שנים לקיים: "והעמידו תלמידים הרבה". הרב צבי מרבה לדבר על החשיבות למסירות נפש על העמדת התורה בישראל. אך יותר מכל השיחות, מה שהכי בונה בתלמידים את ה"חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים" – זו אש התורה שבוערת בקרבו. כשאתה רואה את הרב צבי נוסע במשך שעות בכל רחבי הארץ, רק בשביל למסור שיעור לחמישה תלמידים באיזה ישוב רחוק, או בשביל ללמד ארבעה חיילים באיזה בסיס נידח – זה מעצב את אישיותך עוד יותר מכל השיחות והשיעורים. חיים של מסירות נפש על עמדת התורה בישראל – זה מה שנושמים בישיבת מצפה רמון.
והרוח הגדולה הזו חייבת לגדול, חייבת להתרחב. ב"ה, הישיבה הולכת וגדלה מאוד, עד שהיום כבר אין מקום להכניס תלמידים נוספים. מדובר בצורך חיוני ומיידי להרחבת הישיבה – כבר עבור השנה הקרובה! מי רואה את מפעל התורה האדיר הזה, שמאיר את כל הדרום באור התורה, ולא רוצה להיות שותף? מי לא רוצה להשתתף בהופעת חיים חדשים בעם ישראל – חיים של רוחניות, חיים של משמעות? מי לא רוצה להשתתף בבניין טחנות הרוח של המדינה? מי לא רוצה להשתתף במהפכה שתביא אותנו לגאולה השלימה, שכולנו משתוקקים לראותה כבר בניסן הקרוב? ובכלל, מי לא מעונין שהתורה הגדולה הזו תחזיק גם אותו?
———–
הכותב הוא אברהם ליפשיץ, תושב ירושלים ועוסק בחינוך
