שיר סיום
בַּכֹּל אֲשֵׁמָה הָרֵפוֹרְמָה
רַק בָּרֵפוֹרְמָה הָאַשְׁמָה
לְכָל הֶחֳלָאִים כֻּלָּם,
הִנֵּה עַכְשָׁו, אֵיזוֹ אֵימָה,
גַּם הַיָּרֵחַ נֶעֱלַם.
הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא וּפוֹחֵת,
מִיּוֹם לְיוֹם קָטֵן קָטְרוֹ,
זוֹ הָאֱמֶת, וְיֵשׁ פֹּה חֵטְא,
שֶׁהָרֵפוֹרְמָה הִיא שִׁבְרוֹ.
וּרְעִידַת הָאֲדָמָה
הֲלֹא בָּרוּר הוּא כִּי קָרְתָה
כְּפִי שֶׁ'כַּלְכָּלִיסְט' נִבָּא,
כִּי הָרֵפוֹרְמָה מַבְעִיתָה
אֶת מִי שֶׁאֶת עַצְמוֹ מִנָּה
לִהְיוֹת פּוֹסֵק מָה הַסָּבִיר
וְלַחְגֹּג בְּהַפְגָּנָה
שֶׁל הֲסָתָה "לְהַעֲבִיר
אֶת הַמִּלִּים לְמַעֲשִׂים"
בְּנֻסַּח חוֹדֵק-רָז (לִרְצֹחַ?!)
וְהַשִּׂנְאָה לְהַעֲצִים,
לְהַאֲדִיר שְׁטִיפַת הַמּוֹחַ.
בְּמִשְׁוְאַת הַהֲסָתָה
יֵשׁ צַד אֶחָד עִם רֹאשׁ חֲמוּם
וְכָל פְּנִיָּה לִשְׁנֵי צְדָדִים
הִנָּהּ עִוּוּת בְּנֻסַּח אוּ"ם.
אוֹתָם הַמַּפְחִידִים, נִזְכֹּר
נִבְּאוּ חֻרְבָּן וְסוֹף עוֹלָם
לְשֶׁמַע "וַעֲדַת בְּכוֹר",
עַכְשָׁו בָּרוּר כִּי לָהָדָ"ם.
וְשׁוּב אוֹתוֹ מִגְזָר נִרְגָּז,
יָצָא בְּקַ"ן שֶׁל הַפְחָדוֹת
לִמְנֹעַ אֶת כְּרִיַּת הַגַּז
עַכְשָׁו עָלֵינוּ לְהוֹדוֹת
לְיוּבָל שְׁטַיְנִיץ, אִישׁ לִכּוּד
שֶׁבִּנְחִישׁוּת וּבְהִגָּיוֹן
עִם נְתַנְיָהוּ וּלְחוּד
בָּנָה מוֹדֵל כָּל כָּךְ נָכוֹן.
כֵּן, אֵלּוּ גַּם אוֹתָם מֻמְחִים
שֶׁהִתְנַבְּאוּ לְלֹא סְפֵקוֹת
כִּי בִּשְׁטָחָיו שֶׁל גּוּשׁ קָטִיף
חָמָאס יַצְמִיחַ… יְרָקוֹת.
לֹא הָרֵפוֹרְמָה בַּמִּשְׁפָּט
הִיא הָעִלָּה לְחַבָּלוֹת,
מָה שֶׁלְּאֵלּוּ כָּאן אִכְפַּת
הוּא הָרָצוֹן לָשׁוּב לִשְׁלֹט.
וְאַף נוֹדֶה וְלֹא נַכְחִישׁ
פָּשׁוּט מוּזָר הוּא זֶה הָאִישׁ
שֶׁבְּעוֹלְבָיו לֹא מִשְׁתַּלֵּחַ,
בְּכִנּוּיֵי גְּנַאי לֹא פּוֹצֵחַ,
וְסִגְנוֹנוֹ – נִימוּס אָנִין,
מֵאֵיזֶה חֹמֶר מַר לֵוִין?
