על רקע "יום השיבוש וההתנגדות" על ידי מפגיני השמאל כנגד הרפורמה במערכת המשפט, שי גולדן, מגיש תכנית 'ישראל הבוקר' פתח את הבוקר עם מונולוג הפתיחה שכוון הפעם לעם ישראל.
המונולוג המלא:
בוקר טוב, ישראל. תראו, אני באמת מהמתונים ושוחרי הפשרה. אני ממש רוצה למצוא שביל זהב שבו ישראל תצעד, ותוכל להמשיך כאן כאומה אחת וכשבט אחד וכמשפחה ישראלית אחת. אני מניח שאלה מביניכם שצופים בי וקוראים אותי, יודע שפי וליבי שווים בעניין הזה. אני לא מהקיצוניים. לא מהנוקשים. לא מהבלתי מתגמשים.
אבל המחאה הזאת וסגנונה האלים, הפלילי, היהיר, החצוף, מצליחה להקשיח אפילו את עורפי. אני באמת משתדל להבין את המורכבות ולראות ולהבין את התמונה העגולה, אבל האלימות הזאת, הכלכלית, החברתית, המשפטית, התקשורתית; הקווים האדומים שנרמסים פה ברגל גסה, מצליחים לנכר גם אותי. ולראייה: ״יום שיבוש לאומי״ הוא עניין שעבור המחנה המפגין נשמע הגיוני. אז לא: זה לא הגיוני.
1+מה שהמשבשים לא מבינים הוא, שכאשר הם יאבדו אפילו את המתונים שבימין, אפילו אנשים כמוני, הם יאבדו את הסיכוי האחרון שיש כאן לכולנו לפשרה ולהידברות. אני עומד ומביט וצופה ומאזין ומוצא עצמי מזועזע וכועס והמום וזועם וחסר סבלנות וחסר סלחנות. ובעיקר המום מיישור השורות בצד השני.
מהעובדה שאין אף לא פוליטיקאי אחד, אחד, אחד! ואף לא פובליציסט או מוביל דעת קהל אחד, אחד, אחד! שאומר: ״האלו, לאט לכם. הניסיון לשפוך את ישראל עם המחאה יחריב פה את הבית של כולנו. לאט לכם״.
איך זה יכול להיות שאין אפילו קול אחד שירגיע, שייאזן, שיימתן בצד השני? אחד שיגיד שהקווים שנחצים כאן עלולים להיות בלתי הפיכים? איך זה יכול להיות? ואז אני מבין שהמתונים והפשרנים נמצאים רק בצד אחד. וזה לא ייאמן בעיניי.
ואי אפשר פשוט עוד להגיב בפשרנות ובסובלנות כלפי התנהגות מופקרת שכזאת וחסרת אחריות שכזאת וחסרת כל כבוד למינימום של מה שחשבתי שמוסכם על כולם שבו לא פוגעים, כי ישראל מעל לכל.
1+אתם יודעים שאני באמת שומר על לשוני ונזהר מאד בהתבטאויות שלי, מתוך כבוד להם והכלה שלהם ורצון עמוק להבין אותם, אבל הם מצליחים אפילו אותי להרחיק ולהפוך לעויין.
והקטע העצוב: ניכר שזה לא מעניין אותם. ואם כך: אז זה גם לא מעניין אותי. די. נמאס. הם הצליחו לשבור אותי.
אני לא אכנע לדורסנות הזאת ולהרסנות הזאת ולסגנון הזה ולטירוף הזה. כי, באמת, הם עוברים כל גבול. כל גבול סביר. אגב מבחן הסבירות הקיצוני. הוא מזמן מזמן הוכרע לרעתם.
והם מאבדים את הימין המתון ושוחר הפשרה. מאבדים גם אותי. ורבים בימין שחושבים ומרגישים כמוני. אני לא מוכן יותר להוריד את הראש מתוך תקווה שמישהו בצד השני יכבד זאת ויעריך זאת, וירים את עיניו כדי להביט לתוך עיניי.
כדי להבין ולשמוע ולראות גם את הדאגה שלי וגם את הצד שלי. הם לא מכבדים גמישות ולא מעריכים פשרנות. ולא מוכנים לנסות ולהאזין אפילו לצד שלי. לצד שלנו. אז רפורמה. אין בעיה. עד הסוף. ועוד במושב הכנסת הזה. ושיבואו בתלונות רק לעצמם. בוקר טוב, ישראל.
צפו במונולוג המלא של שי גולדן
