הלשכה הממנה
לשופטים יש חשיבות עצומה לחיינו. השופטים אמורים להגן עלינו מפני פעולות לא תקינות שעושה נגדנו המדינה, והם שיכריעו במחלוקות אזרחיות וכספיות המתגלעות בחיי היום-יום. השופטים יכולים להשליך אותנו לבית הסוהר או לקחת מאיתנו את כל רכושנו, והם יכולים להגן על חירותנו ועל רכושנו.
לרשותם של השופטים לא עומדים צבא או משטרה פרטיים, אבל כל רשויות המדינה, כולל הצבא והמשטרה, חייבות לציית להוראות של בתי המשפט.
מדינה דמוקרטית אינה יכולה להתקיים בלי מערכת בתי משפט. ללא מערכת בתי משפט נהיה נתונים לשרירות ליבם של פקידי המדינה, והם יוכלו לעשות בנו כרצונם, וביחסינו עם אזרחים אחרים לא יהיה מי שיכריע במחלוקות. האינטרס שלנו, האזרחים, הוא שמערכת בתי המשפט תהיה חזקה ועצמאית ככל האפשר.
2+האינטרס שלנו הוא ששופטים יפעלו ביושר ובאמונה, שלא ייקחו שוחד, שימנעו מהמדינה לפגוע בנו ושיכריעו בהגינות במחלוקות שלנו עם אזרחים אחרים.
מן החשיבות של השופטים לחיינו נגזרת החשיבות של תקינות הבחירה והמינוי של השופטים.
השופטים נבחרים לתפקידם בוועדה לבחירת שופטים, אשר נחשבת לקודש הקודשים של מערכות המינויים בישראל. בוועדה מכהנים תשעה חברים. שניים מן החברים הם עורכי דין מן הסקטור הפרטי, הממונים לתפקיד על ידי לשכת עורכי הדין.
בימים האחרונים, וקודם לכן בשנים האחרונות, נחשפנו לכשלים בהתנהלותה של לשכת עורכי הדין בכל הקשור לבחירת שופטים. נוכח כשלים אלה, האם אפשר לטעון ברצינות שאין מקום לשינוי הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים? האם נוכח הכשלים שהתגלו בלשכת עורכי הדין אנו רוצים שלשכת עורכי הדין תמשיך למנות שופטים בישראל?
המשפט הנוהג
מאז שנת 1993 המצב המשפטי בישראל הוא שחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה לנהוג לפיה. המצב המשפטי הזה נקבע בפסק דין של בית המשפט העליון. ההנמקה של פסק הדין לטענה שלפיה חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת, היא שכך קבעה ועדת אגרנט בשנת 1962.
2+כך נכתב בפסק הדין משנת 1993 (בג׳׳ץ 93/4267, בג״ץ 93/4287 ובג״ץ 93/4634 אמיתי – אזרחים למען מנהל תקין וטוהר המידות נגד יצחק רבין): "השקפה זו יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו. מסורת זו גובשה בדו״ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962). מאז היא הפכה לחלק מהמשפט הנוהג בישראל".
ועדת אגרנט הוקמה בשנת 1962, ובראשה עמד שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט ז"ל, שנפטר כשנה לפני שדיברו בשמו בפסק הדין. ועדת אגרנט נדרשה לסמכויות היועץ המשפטי לממשלה, וקבעה שבדרך כלל הממשלה תתייחס לחוות הדעת המשפטית של היועץ המשפטי כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים.
ואולם בשונה מה שפסקו השופטים ב-1993 הוסיפה ועדת אגרנט והדגישה שהממשלה רשאית שלא לציית לחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה.
וכך נאמר בטקסט המקורי של ועדת אגרנט: "רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול דעתה שלה".
איך הגיע בית המשפט העליון ב-1993 למסקנה ההפוכה ממה שקבעה ועדת אגרנט ב-1962, ועוד השתמש בוועדה כמקור להחלטה זו? לשופטים הפתרונים.
