"אני לא מכיר מספיק את המקורות היהודיים. הייתי בעד שילמדו יותר יהדות את השפטים שלנו". את המשפט העברי אתה מכיר? "מעט מאוד". גמרא? "מעט. ואני מצר על כך" (אהרן ברק 2023).
אודה ולא אבוש, ההצהרה הזו, שיצא מפיו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק ונתפסה כסוג של התנצלות שולית בריאיון לרוני קובן (מראיין בחסד) תפסה אותי לא מוכן. האיש שבר הפלוגתא העיקרי שלו בבית המשפט העליון היה השופט מנחם אלון, מגדולי המומחים בתחום המשפט העברי בימינו, האיש שהביא לעולם את הפסיקה המהפכנית בפסק דין בבלי, פשוט לא יכול להצהיר הצהרה כזו.
אולי זה השיער הלבן. אולי אלו הספרים הרבים שמקשטים את קירות ביתו וניצבים מאחוריו בראיונות הנדירים שהוא נותן. אולי זו יראת הכבוד שרוכשים לו רבים כל כך בציבוריות הישראלית. אני לא יודע. אבל מגיל קטן ראיתי בעיני רוחי את אהרן ברק כתלמיד חכם, "האדמו"ר החילוני", ואני בטוח שרבים אחרים כמוני. כן, על אף המחלוקות. אבל ההצהרה הזו, על חוסר היכרותו עם המשפט העברי והתלמוד קבל עם ועדה, סדקה שם משהו. לא, לא בגלל הבורות שבה האשימו את ברק חלק ממבקריו ("וואוו, בורות מוצהרת..הייתי בטוח שהוא שוחה בחומר"; קובי אוז) ונשמעת בלתי סבירה אלא בגלל האמון.
וואוו, בורות מוצהרת. לאדם המשכיל החשוב והחכם הזה היו שנים ארוכות להתעמק בחשיבה היהודית, בגמרא, בספרות השו"ת. אני לא מצפה משופטים שיהיו אמוניים, אבל כן שישלטו באדני היסוד של תרבותם. הייתי בטוח שהוא שוחה בחומר. שופטים יקרים. גם אם לא הספקתם, תעמיקו בתרבותכם! שלא תצטערו בדיעבד. https://t.co/f79c4iSHW5
— קובי אוז (@kobioz1) February 12, 2023
במאמרו של ברק משנת 2018 'ערכיה של כמדינה ישראל מדינת יהודית ודמוקרטית בהגותו של מנחם אלון ז"ל', הוא מתייחס לדברים ואומר כי בניגוד למה שאלון חשב ולמרות המחלוקת הקשה ביניהם סביב חוק יסודות המשפט ופסק דין הבבלי, גם הוא מסכים עם הטענה כי "על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יש ללמוד מתוך המקור שהימנו נוצרו ובאו". ברק אמנם לא מתכוון להכרה כפשוטו במשפט העברי, אבל לא הדיוט כמוני צריך ויכול להוכיח זאת. לכן אתמקד דווקא באקלים שבמחלוקת המפורסמת בין שני אותם ענקים, ובזדון שהאשים בו אלון את ברק.
רב מנחם ורב אהרון, מחלוקת לשם שמים?
מחברת הביוגרפיה של אהרן ברק, נעמי לויצקי, מספרת בספר "כבודו" כי כשסגן נשיא בית המשפט העליון המנוח, השופט מנחם אלון ז"ל, נבחר לכהונה בעליון בשנת 1977, הוא התבקש על ידי הנשיא דאז יואל זוסמן שלא לתת לדתיות שלו משקל יתר בבית המשפט העליון. בכלל, חלק נכבד מהפרק העוסק במהפכה החוקתית של ברק מתמקד דווקא בשופט אלון, או אולי במחלוקת של ברק עמו. האנקדוטה הזו מתארת את הסביבה בה פעל אלון.
"רב מנחם", כך כינה אותו אהרן ברק שהכיר עוד בימי האוניברסיטה העברית, ספק כינוי חיבה ספק עקיצה (גם ברק זכה לכינוי דומה מפיו של אלון). "המשותף בינינו עלה על המפריד בינינו. משותף זה היה אהבתנו למדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, והערכתנו כי כל אחד משנינו עושה ככל יכולתו לקדם אהבה זו", כתב ברק באותו מאמר שהזכרנו לעיל, וכאן צריך לתהות, האמנם?
האמנם האיש הזה, שעומד מאחורי המהפכה החוקתית ומאחורי פסקי דין תקדימיים אחרים (כמו בבלי). האיש הזה, שהצליח להשפיע על דמותה של מדינת ישראל אולי יותר מכל אחד אחר בארבעים השנים האחרונות, עומד מאחורי אותה הבטחה לעשות הכל כדי לקדם את אותה "אהבה"? מתולדות חייו של אלון לא ניכר מרמור על ניצחונו של הנמסיס שלו בקרב הגדול על המהפכה השיפוטית, אך את הביקורת על אותו נמסיס-חבר, אלון לא חסך. להפך.
3+הנבואה שהתגשמה, וזו שבדרך
"כאשר בית המשפט העליון של המדינה היהודית קובע כי בתי הדין הרבניים עצמם כאשר דנים הם בנושא שמסור לסמכותם, לא ידונו לפי המשפט העברי, אלא לפי המשפט הכללי. וזאת לא כדי למנוע תקלה או גרימת עוול, אלא כדי להשלים ולהאדיר את הקוהרנטיות וההרמוניה הנורמטיבית, את האמונה המיתולוגית ש"מלוא כל הארץ משפט", של "היקום המשפטי". (אלון 1998).
בדבריו אלו של השופט אלון הוא מתייחס לפסק דין בבלי, שם ביטל בג"ץ (בהרכב שכלל את שמגר וברק) את פסיקת בית הדין הרבני בחלק הראשון העוסק במקרה ספציפי של חלוקת רכוש בין אישה לבעלה, אך הוסיף וקבע כי מלבד הפסיקה על חלות הגירושין או הנישואין, על בית הדין הרבני לדון בשאר הנושאים לפי המשפט האזרחי ולא לפי המשפט העברי. על פסק הדין הזה שלמעשה ניסה לאסור על בתי הדין הרבניים לדון בסוגיות אזרחיות אלא לפי המשפט האזרחי, מתח אלון ביקורת חריפה.
"יש בה", כתב אלון במאמר שהזכרנו לעיל "כדברי אריאל רוזן צבי המנוח, משום "פתיחת חזית אידיאולוגית מיותרת עם בית הדין הרבני", שאינה עולה בקנה אחד עם "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אלון למעשה מאשים את ברק בהעדפה של הערך הדמוקרטי על פני היהודי, בניגוד לגישתו של ברק אותה הזכיר אף בריאיון שישודר הערב. "נישול זה של בתי הדין הרבניים מסמכותם לפסוק לפי המשפט העברי לפי מורשת ישראל", האשים אלון את ברק, "הוא פגיעה חמורה וקשה בהרמוניה התרבותית של החברה היהודית במדינה היהודית".
3+אך אלון לא התרגז רק על הפגיעה בבתי הדין הרבניים. הוא ראה לנגד עיניו ממש את המחלוקת שקורעת היום את החברה הישראלית ויותר מזה, הוא חשש למערכת המשפטית 'הרגילה' של מדינת ישראל. "עם המושג 'חכמה', שפשוטו כמשמעו, נמנית גם תכונה מהותית נוספת: "איזהו חכם? הרואה את הנולד". דומה כי תכונה זו בעלת חשיבות מיוחדת היא באמנות השיפוט", כותב אלון ומזהיר: "לעניות דעתי, הנולד מפרשת בבלי אינו מבשר אהבת הבריות למערכת השיפוטית, ואלה לאלה. חילוקי הדעות יתגברו, ההסתגרות תגבר, והשסע הערכי והתרבותי יעמיק".
1998. המאמר הזה נכתב בשנת 1998 והוא צופה אחד לאחד לא רק את מה שעבר על מדינת ישראל והחברה הישראלית מאז, אלא גם מצליח למתוח ביקורת חריפה על דברי ברק במאמר שהזכרנו לעיל מ-2018 על 'האהבה למדינה היהודית והדמוקרטית כאחד והרצון לקדם את שניהם' ואולי גם על דבריו בריאיון לפיהם, לפחות לפי אמות מידותיו, לא הייתה לא היכולת לקדם את שניהם, אך אלון כאמור מיחס לו לא חוסר ידע או בורות כפי שנטען אלא זדון או חוסר כבוד בסיסי למשפט העברי.
"פסק דינו של השופט ברק בפרשת בבלי, בחלקו השני, מסכל דו שיח וכיבוד הדדי אלה, ופעל ופועל בכיוון הפוך, של כיבוש חלקה דלה זו, של חוסר הכרה מינימלית במעמדו ובכבודו של המשפט העברי. צר לי ידידי השופט ברק", כותב אלון, "על שכך עלה מפסק דינך "העיקרי", כדבריך, בפרשת בבלי אכן, הושגה "קוהרנטיות והרמוניה נורמאטיבית" של מערכת המשפט במדינה, אך בוטלה מציאות קיימת של קוהרנטיות והרמוניה בין משפט המדינה ומשפטו הלאומי של העם העברי, שהקים את המדינה, בתחום מסוים ומוגדר, ועל כך חבל, חבל מאוד".
– – – – – – –
ביום שישי הקרוב נציין עשור לפטירתו של השופט מנחם אלון. אין לי יכולת לקבוע מה היה חושב היום בנוגע לרפורמה ואם אכן היה מתכווץ בכיסאו נוכח דבריו של ברק בריאיון לרוני קובן כפי שאפשר להסיק מן הנטען במאמר זה, אך את אותו מאמר ממש סיים אלון באקסיומה אחת שעמדה בכל המבחנים האפשריים – נצח ישראל לא ישקר – אלון מסביר שם כי אכן "מטובתו של המשפט העברי הוא שייושם בחיי המעשה ועל ידי כך יפרח ויתפתח", אך כי לא רק החברה זקוקה לכך "אלא גם המערכת המשפטית עצמה זקוקה לכך אם חפצה היא להיכלל ולהיות חלק של ההיסטוריה המשפטית הלאומית של העם היהודי".
אלון מסביר כי הערכים והתרבות הדמוקרטית, טובים ונכונים ככל שיהיו, זקוקים להשתלבות יחד עם מקורות המשפט העברי, שהוכיח את שרידותו לאורך כל הדורות בניגוד לאותן תרבויות לאורך הדורות אותם אימצו בעם ישראל אך לא שרדו במבחן הזמן גם אצל אומות העולם: "את מקורות המשפט העברי למדו, לומדים וילמדו מאות אלפים – זקנים, טף ונוער – יום יום, שעה שעה, בארץ וברחבי העולם. דואג אני למערכת המשפטית של המדינה היהודית ולמקומה בהיסטוריה המשפטית של העם היהודי, לדורותיה ותפוצותיה".
3+"מערכת משפטית שאינה יונקת משורשי העבר, וחיה ויונקת ממערכות של אומות וארצות אחרות, אינה משתלבת בהיסטוריה זו, וגורלה ועתידה בגורלן ועתידן של תרבויות שונות שבני העם הזה חיו על פיהן במשך תקופות מסוימות ושלא נקלטו כנכסי צאן ברזל שלה. כך עלה בגורלה של ההתייוונות בימים קדומים ושל תופעות מקבילות ודומות בדורות האחרונים. למה שכך יעלה, ברבות הימים, למערכת המשפטית של המדינה היהודית על שום ששורשיה אינם נטועים בעברה התרבותי".
