'הארץ' לא אוהב את הממשלה החדשה. לגיטימי. מה שאיננו לגיטימי הוא לתארה תיאור כוזב באמצעות חצאי אמיתות ושקרים גמורים כדי להשמיץ שלא בצדק את החברה הישראלית ואת ממשלת ישראל. זה מה שעשתה העיתונאית רוית הכט במאמר קינה היסטרי וחסר שחר שפרסמה בעיתון.
לפי המאמר, את ישראל מנהיגה "תפיסת עולמם (של מרכיבי הקואליציה, ח"ע), שבאה לכפות על החברה בישראל בכללה חזרה לחשכת ימי הביניים תוך דיכוי מיעוטים ונשים".
להכט יש גם הוכחה לכך שישראל "חוזרת לחשכת ימי הביניים", והיא באה מייד בהמשך הפסקה: "בהסכם הקואליציוני עם המפלגה הכהניסטית, המכונה 'הציונות הדתית', יש סעיף המונע מישראל להצטרף לאמנת איסטנבול למניעת אלימות נגד נשים. איזה הישג נאצל ואיזו גבורה אמיצה – להתנגד למלחמה באלימות נגד נשים".
1+הטענה מופיעה כמובן גם במהדורה באנגלית, ובכך מוציאה לישראל שם רע של מדינה מדכאת נשים ברמת חשכת ימי הביניים.
המדינה הבטוחה לנשים
האומנם ההחלטה הישראלית המסתמנת להתנגד לחתימה על אמנת איסטנבול פירושה שישראל החליטה "להתנגד למלחמה באלימות נגד נשים"?
לא. ראשית, בניגוד לטענת הכט ו'הארץ', לא מדובר כלל במהלך חדש הנובע מ"ההסכם הקואליציוני עם המפלגה הכהניסטית" אלא במדיניות שעליה החליטה דווקא הממשלה הקודמת.
שנית, ישראל אינה מתנגדת למלחמה באלימות נגד נשים. למעשה האמת הפוכה לגמרי לטענה. ישראל היא אחת מעשר המדינות הבטוחות ביותר בעולם לנשים, ואילולא בעיית רצח הנשים בחברה הערבית, שחובה על המדינה למגר, אף הייתה ישראל מתמודדת רצינית על תואר המדינה הבטוחה ביותר בעולם לנשים.
1+רוית הכט ועורכי 'הארץ' יודעים היטב שהסיבות שבגינן ישראל נמנעת מלחתום על אמנת איסטנבול אחרות לגמרי ואין להן שום קשר לטענתם השקרית כלפי ישראל.
פתיחת שערים
אמנת איסטנבול אינה אמנה ככל האמנות. כפי שהוסבר במגזין זה בכתבה רחבה בגיליון 12, האמנה הזו היא שרשרת התחייבויות דקדקנית שחובה על המדינה החותמת למלא, והיא נתונה לפיקוח מחמיר של מועצת אירופה אחר מילוי ההתחייבויות.
ההתחייבויות כוללות השתלטות של מועצת אירופה על מדיניות ההגירה של ישראל וכפיית פתיחת שעריה להגירה כמעט חופשית אל תוכה.
אילו חתמה ישראל על האמנה, היא הייתה מחויבת להיענות לכל בקשת מקלט של כל אישה הטוענת לאלימות על רקע מגדרי. כלומר, אם תחתום ישראל על האמנה, היא תהיה מחויבת לקלוט כל אישה שטוענת לאלימות כלפיה מצד בן זוגה או בשל היותה אישה (רוב הנשים הפלשתיניות טוענות לאלימות כזו, וכמעט כל הנשים המצריות) ולפיקוח אירופי הדוק אחר מילוי המחויבות, גם אם היא מנוגדת לחקיקה ואף לחוקה של המדינה החותמת.
פולין למשל חתמה על האמנה ולאחר מכן הבינה לאיזו תסבוכת נקלעה. היא הוסיפה "הערה פרשנית" על אופן הבנתה את האמנה, אך זו נדחתה במועצת אירופה. כעת היא מנסה ללא הצלחה להשתחרר מחתימתה ולשוב לשלוט במדיניות ההגירה שלה.
את כל זה מסתירים מהקוראים הכט ומערכת 'הארץ' כדי להציג את ישראל כמדינה ה"חוזרת אל חשכת ימי הביניים", אף שישראל דווקא מובילה את העולם כולו ברמת האלימות הנמוכה כלפי נשים החיות בה. וכמובן, הם מקפידים להציג אותנו כך גם באנגלית, כדי שגם מעבר לים יתקבל הרושם הכוזב כאילו ישראל היא מדינה מדכאת נשים ימי ביניימית ולא מדינה שלביטחון האישי שחשות נשותיה היו מייחלות כמעט כל נשות העולם.
