עקרונות היסוד של השיטה המשפטית ומדעי המדיניות מדגישים כי נורמות במדינה דמוקרטית והסדרים ראשוניים יקבעו על ידי המחוקק. ועליהם להיות ברורים – למען יידע הציבור כיצד לנהוג.
מקום המדינה בחרה ישראל שלא לחוקק את חוק יסוד החקיקה. גורמים בחברה שביקשו להתמודד מול החלטות המערכת הפוליטית פנו לבית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, וזה הנהיג מדיניות התערבות מאופקת תוך קביעת ערכים. פסיקותיו נהנו לרוב מתמיכת המערכת הפוליטית.
עד שנות ה-90 של המאה ה-20 התערבותו הייתה זהירה, תוך שמירת מקומה של הכנסת, והוא אימץ מספר חסמים – כאלה היו למשל משוכות העתירה לבג"צ: משוכת הסמכות, זכות העמידה והשפיטות, השעית פסק דין והפנייתו לדיון בכנסת, ועוד.
1+למן שנות ה-90 הוביל בג"צ מדיניות התערבות בחוקי הכנסת ובהחלטות הרשות המבצעת בתחומי ליבה שבמחלוקת ערכית, כמו בטחון, דת ומדינה, והסכמים בין מדינות. הוא עשה זאת תוך ביטול משוכות העתירה לבג"צ וביטול טקטיקות כמו השעיית פסקי דין, ומתן הזדמנות לכנסת להתייחס לעתירה. האמון בו ירד לשפל מסוכן, המחייב הסדרה של יחסי הגומלין בין הרשויות שהופרו.
רפורמת לוין מבקשת לתקן עיוות דמוקרטי, שלפיו מוענק כוח רב מדי לרשות השופטת, ובמיוחד לבג"ץ, בקביעת ערכים, בהתערבות בנושאים שנויים במחלוקת בתחומי ביטחון, דת ומדינה והסכמים בין מדינות, שבעבר נהג בהם בג"צ כלא שפיטים.
מדובר בגירעון דמוקרטי המתמרץ פגיעה בכנסת, ביטול עמדות הבוחר בכל הקשור לקביעת ערכים, פגיעה בנורמות דמוקרטיות, השתתפויות דרך ערוצי מחאה, דיונים בכנסת ואימוץ נורמות של חברה אזרחית צרה, המכוונת את משאביה לכיוון בג"צ במטרה לקדם ערכים. התוצאה הייתה פגיעה במעמדה של הרשות השופטת ובמעמדו של בג"צ, וכן פגיעה בקידום נורמות מהותיות דמוקרטיות וחינוך לזכויות אדם בטווח הארוך.
לראשונה מבקשת רפורמת לוין להסדיר סמכותו של בג"צ לפסול חוק – זה דרמטי. מתן הסמכות הנוכחית לפסול חוק לאור סתירה של חוק יסוד ממקמת את בג"צ מעל הכנסת כקובע ערכים ומדיניות, ולכך יש מחירים המחויבים כדי לאזן סמכות זאת.
האמון בבג"צ ירד בשל העדר לגיטימציה להתערבותו בערכים חברתיים. הדרך להבטיח זאת עוברת בגיוון השופטים. הנושא לא חדש ומהווה אמת מידה גם בשוק העסקי, ויש לחתור להגשמתו – במיוחד בתחום הציבורי. מדינת ישראל מאמצת מדיניות גיוון, אך היישום שלה חלקי.
1+ועדה בראשות יצחק זמיר 2001 קבעה כי הרכב השופטים אינו מייצג באופן הולם את הרכב האוכלוסייה, ולכן המליצה לאמץ באופן רשמי מדיניות מינויים, הנותנת משקל גם לעקרון השיקוף, כפוף לשיקולים של רמה מקצועית ואיכות אישית של המועמד לכהונת שופט. ההמלצה ניתנה, אך היישום לוקה בחסר. כדי להבטיח גיוון יש לשנות את הרכב הועדה למינוי שופטים.
רפורמת לוין מבקשת לשנות את הרכב הועדה ולפיה היא תורחב מ-9 ל-11 חברים. מהם 3 נציגים לכל אחת מ-3 רשויות השלטון ו-2 נציגי ציבור, שימונו על ידי שר המשפטים, במקום נציגי לשכת עורכי הדין. זו חשיבה דמוקרטית בסיסית. ואולם, לאור המצב המבני כיום בממשל בישראל, תמהיל ההרכב מעניק כוח רב לרשות המבצעת, על חשבון 2 הרשויות האחרות.
הדרך לתקן זאת אינה דווקא להתפשר ברפורמת לוין, אלא בחיזוק הכנסת כבקרה על הרשות המבצעת, דרך חיזוק ועדות הכנסת, סמכויות הפיקוח והסנקציות, להמשיך לחוקק חוקי יסוד שבבסיסם אמנת זכויות, ולמסד יחידות סמך ממשלתיות, שתפקידן לבקר את הרשות המבצעת, ולהבטיח זכויות אדם דוגמת נציבות זכויות לאנשים עם מוגבלות, הסיוע המשפטי למעוטי יכולת, הסנגוריה הציבורית, או להחזיר את היוזמה להקמת נציבות זכויות האדם במשרד המשפטים, ומיסוד יחידות סמך להגבת הצרכן מפני עיוותים של השוק החופשי.
הכותב הוא מומחה למשפט חוקתי ומדיניות ציבורית, המכללה האקדמית ת"א-יפו
