אם אתם לא ילידי שנות התשעים (או השמונים עם עיכוב התפתחותי), אין לכם מה להמשיך לקרוא.
סאבלימינל והצל התאחדו בשבת האחרונה אחרי שנים של נתק מוחלט. וגם אם הם לא היו כוס התה שלכם, אי אפשר היה להיות נער ישראלי בניצני המאה החדשה מבלי להכיר את הצמד המדובר (ואת זה אני כותבת כנערת "בית יעקב").
מהשעה תשע וארבעים, אור לשבוע חדש – נכנסו אלפי ישראלים, חלקם כבר הורים, חלקם כבר מקריחים, חלקם הורים ומקריחים – אל מכונת הזמן אשר ב"מנורה"- ושוב היו למבוגרים קטנים בשלהי ילדותם התמימה וכבר למודי אינתיפאדה, עם שפם בר מצווה, מכנסיים גדולים בכמה מידות וקול המסרב להתחלף, שרו לעצמם כשאיש לא היה בבית והרגישו מלכי העולם. סתם, אין לי מושג מה הם הרגישו. אבל זה כל הקטע עם נוסטלגיה.
צפו בקטע מתוך ההופעה.
מכירים את זה שכשנוסעים להופעה, עורכים שיעורי בית, ומישהו אחראי על הפלייליסט במכונית ובו מיטב הלהיטים שאולי ינוגנו? אז הפעם החלטתי שאגיע בלי הכנות וחימומי מנועים. ניתן לזיכרונות לבעבע ולהתפרץ. וואלה, הם התפרצו.
גם אם לא הכרתי את כל השירים – ולא הכרתי – יחד עם ההפקה המוזיקלית הנכונה, נהניתי. ראפ טוב הוא כזה שעובד גם כשלא מכירים.
בשעה האחרונה התחלתי להזיע באמת. עם התוספת המדוייקת – בדמותו של ליאור פרחי עם "תיזהר ממנה" וגם כשעלתה מורן מזור המוכשרת (שלצערי נראתה כמו רקדנית סלונים) ונכנסה לנעליה הגדולות מאוד של שרית חדד ב "הסוד", והתפרצו ממני כל המילים. של כולם. הבאסה שאז עלו לבמה רקדניות כאילו מכונת הזמן באמת עובדת ולא עברו עשרים שנה. בנוסף, הצמד סיפק רגע רומנטי לזוגות מבנינו עם ביצוע מושלם ללהיטו של סאבלימינל "חלום של כל גבר".
1+בהופעות איחוד יש חשמל אחר. מתפוצצות אנרגיות שהיו כלואות במשך שנים. הם נתנו את הנשמה, וכך גם הקהל. אני לא חושבת שהיה מישהו שיכל לעמוד ולא עמד. אנשים שרו בעוצמה, בדבקות, והיה דרור לכל התחושות.
אני מודה ומתוודה שראפ אינו זורם בדמי, אבל אם יש מישהו שמהווה מבחינתי את הראפ בישראל הוא יואב אליאסי הרי הוא "הצל". הוא פותח את הפה ואני שם. יש בו את הזעם הדרוש לראפ. אין ראפ ללא זעם. מה לעשות שהוא הדבר שהכי קרוב אצלנו לN WORD. מלבד שרשראות הזהב שהוחלפו ביהלומים ואולי עוד כמה קעקועים, הוא נשאר אותו הדבר.
צפו בקטע מתוך ההופעה.
הם לא יכלו לסיים באמת מבלי לקיים את החוזה הבלתי כתוב בין גבר לילד שבו –וב"תפתחו את הפלאפונים" והחשכת האולמות עמוסי הפאתוס עד שנכנעתי גם אני הצינית – התחלתי להסריט משל אני עדה לרגע היסטורי ויחד עם אחי שחלק איתי חדר ואז קומה ואז חיים שלמים – חלקתי שוב גורל לקול ההמנון "ילד רחוב". ובשאגות "פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה" ידעתי שאני עדה לרגע היסטורי משלנו.
בסופן של התודות לכל הנוגעים בדבר, המשיך סאבלימינל וחתם בהתייחסות לשסע המתפתח בעם בעקבות המחלוקות הפוליטיות: "…צריך לקרב לבבות, צריך לפזר אהבת חינם, ותזכרו – שאנחנו ביחד!"
יותר מעשרים שנה עברו, וכל המילים עדיין מתאימות. ככה זה עם ישראל. הכול כל כך לאט. העיקר שסלחנו.
