לאחרונה במפגשים המשפחתיים אנחנו עושים מאמץ מיוחד לא לדבר על פוליטיקה. המשפחה שלי, כמו משפחות ישראליות רבות, היא פסיפס של החברה הישראלית: יש בינינו חילוניים ודתיים, מזרחים ואשכנזים, ימניים ושמאלניים, ביביסטים ורל"ביסטים. יש בינינו מצביעי לפיד, ש"ס, גנץ, נתניהו, בן גביר וסער. אנחנו מבינים שהשיח הפוליטי הפך טעון ב-"די ניין" ונפיץ במיוחד ולכן כל שיחה עלולה להידרדר במהירות לוויכוח קולני.
אבל במפגש האחרון, ערב ההפגנה הגדולה בהבימה, נפרצו הסכרים. כבר הבטנו זה בזה בגוף דרוך ובעיניים רושפות אש וחמותי היקרה מלמלה בדאגה, עת הניחה סיר ג'חנון על שולחן המטבח, שזה חייב להיפסק כי זה כבר לא ויכוח.
מתי ויכוח מפסיק להיות ויכוח והופך לריב? מה שבולט במיוחד בשיח בין שני המחנות הוא שכל צד מרגיש מאוד צודק ובה בעת חש שהצד השני לא באמת מקשיב לו. המסרים שלנו לא מצליחים לעבור.
2+פרשת השבוע, פרשת "וארא", מדברת בדיוק על זה: על הקושי להעביר מסר ועל הקושי להקשיב למסר. מה שעומד בלב הפרשה היא שתי משימות שמטיל אלוהים על משה: לשכנע את בני ישראל שהם עומדים להיגאל מהעבדות במצרים ולשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל מארצו.
השורש "לדבר" חוזר שוב ושוב ונראה שבפרשה הזאת כולם מדברים, אבל אף אחד לא רוצה להקשיב: משה מתקשה לקחת את המשימה שמטיל עליו אלוהים בטענה שהוא ערל שפתיים, בני ישראל לא מקשיבים למשה, פרעה לא מקשיב למשה ואהרון ואלוהים משתמש באותות ובמופתים, כדי למצוא אוזן קשבת.
בעיניי הפרשה הזאת היא שיעור בתקשורת ויחסי ציבור
בתחילתה, אלוהים לא סתם מטיל משימה על משה, אלא עושה לעצמו קצת יח"צ: בנוסף לכך שהוא נגלה בפני משה, הוא מספר לו קצת על עצמו: על הברית שכרת עם אברהם, על כך שנתן לאבותינו את ארץ כנען ועל רגישותו ל"נאקת בני ישראל". בשלב זה משה מקשיב ללא הסתייגות לאלוהים ועושה כדברו, אבל בני ישראל לא שומעים לו. בניגוד לדברי אלוהים שמופיעים באריכות, מצוין בפסוק ט' רק משפט קצרצר: "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
"קוצר רוח", הוא אחד הדברים שאפשר לראות בבירור בשיח שבין שני המחנות שנוצרו כאן. נדמה שאנחנו צורכים בקלות כפיות אינסטנט של מנה חמה: סרטון טיק טוק, סיסמא קליטה, סמל של מהפכה בדמות שמש, הצהרות זועמות לעיתונות, לוגו בתמונת הפרופיל ועוד. כנראה שמטה שהופך לתנין, משכנע יותר מאלף מילים.
קוצר רוח היא כבר לא תכונה של אדם פרטי, אלא תכונה קולקטיבית. מחנה שלם מתנגד לרפורמה, מחנה שלם מדבר בעדה וזאת על-אף שרבים לא מכירים את פרטיה לעומק. השבוע הייתי המומה במיוחד מעומק הבורות כשראיתי חברת כנסת, נבחרת בפרלמנט שלנו, זועקת על קץ הדמוקרטיה כתוצאה מרפורמת המשפט של לוין אבל אינה מכירה את הפרטים הבסיסיים ביותר בה. טוב שהמנחה בטלוויזיה, ידעה והסבירה לה.
2+העיתונאי בן דרור ימיני, שאינו נמנה עם אנשים קצרי רוח במובן הזה, הביע השבוע זעם על דבריו של יאיר לפיד, כאילו מכון קהלת והוצאת הספרים "סלע מאיר", הם חלק ממכונת הרעל שעמדה לרשותו של בנימין נתניהו. "קראתי חלק לא קטן מספרי ההוצאה ופרסומים רבים של המכון", מעיד על עצמו ימיני, "פה ושם הסכמתי. פה ושם התעצבנתי. איזה ספר בדיוק הפיץ שקרים? ואיזה מאמר?". האם לפיד קרא את הספרים והמאמרים האלה? האם התעמק בעובדות או האם אפילו מנהיג האופוזיציה הוא קצר רוח מידי מכדי להתעמק בסוגיות?
משה רבינו אמנם אומר בחרדה לאלוהים שמשימת הדיבור והשכנוע גדולים עליו כי הוא "ערל שפתיים", אבל אולי בעצם הוא מבין שהאנשים אליהם הוא אמור להעביר את המסרים, הם ערלי אוזניים.
אלוהים מבין את כובד המשימה וכדי לסייע למשה, הוא מפצל את מחלקת הדוברות לשניים: משה ואהרון, וכן מוסיף לקמפיין שלו ממד נוסף: אותות ומופתים.
2+למה אלוהים צריך להוכיח שהוא יכול לעשות קסמים עם מטה ולהטיל מכות בזו אחר זו על מצרים? אולי כי מי שקצר רוח ולא מעמיק, אולי כי מי שלא עושה חשבון נפש אמיתי או מאמץ להכיר את המציאות ואת העובדות, יכול להקשיב ולהשתכנע רק באמצעות אותות ומופתים.
לעתים נדמה לי שבשיח בינינו, בין שני המחנות שנולדו כאן, אנחנו מחכים לאותות ומופתים שיוכיחו שאנחנו צודקים – אולי מכת ברד בזמן ההפגנות בהבימה תשכנע? אולי מכת דם "מטאפורי או לא מטאפורי", כדברי העיתונאי רביב דרוקר, תעשה את העבודה? עד כדי כך אנחנו מרגישים שהמילים שלנו כבר לא משפיעות ושבצד השני כבר אין מי ששומע.
מפחיד לשאול, אבל האם כל כך התרחקנו שאנחנו רואים זה בזה את פרעה?
האם לא נוכל יחד, כמו אהרון ומשה, כמו אחים, לדברר את עצמינו כיחידה אחת, כעם אחד, כדי להגיע לארץ המובטחת?
