הרב יוסף דוד הלוי סולובייצ'יק, מגדולי רבני ארצות הברית בדור הקודם, כתב כך במאמרו 'קול דודי דופק': "קורת רוח אני מוצא בקראי בעתונים קתולים ועתונים פרוטסטנטיים על מדינת ישראל. בעל כרחם עליהם להזכיר את שם ישראל כשהם מוסרים חדשות על ציון וירושלים הנמצאות בידינו. יש לי תמיד רגש מיוחד של ספוק נפש בשעה שאני קורא בעתון שתגובת מדינת ישראל אינה ידועה כעת, כי שבת היום והמשרדים סגורים".
הזמינו את הגיליון החדש של "עכשיו 14 מגזין"
אומנם עדיין לא זכינו לשמירת שבת מלאה במרחב הציבורי במדינת ישראל, אבל ההתחשבות של מדינת ישראל בקדושת השבת, בקביעת יום המנוחה השבועי בשבת ובהבאתה בחשבון כשקובעים את מועדי הטקסים ואת יום העצמאות ראויה לציון ויש בה משמעות רבה, וכל באי העולם יודעים כי השבת היא יום מיוחד במדינה היהודית.
בורא ותכלית. מהו התוכן של אותה הכרזה לבאי עולם בדבר השבת?
הערך הבסיסי ביותר שהשבת אומרת הוא יש בורא לעולם. כך אומרים הפסוקים שנוהגים לקרוא בקידוש בשבת בבוקר: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת… בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, טז–יז).
כשאדם שובת ממלאכה ביום השביעי הוא מתחבר לבריאת העולם בהזכירו את סיום מלאכת הבריאה בכניסת השבת הראשונה על פני האדמה.
לאמירה שיש בורא לעולם יש גם השלכה חשובה: יש תכלית לבריאה. איננו חיים כאוסף מולקולות המרחף ביקום עיוור ללא פשר. אם העולם נברא, יש לכך מטרה מסוימת. הבורא הוא שמנהיג את העולם לקראת המטרה שבעבורה נברא העולם. אנו יכולים להשתלב במסע הזה ולהיות חלק ממנו. התחושה התמידית שיש בורא לעולם עשויה ליצור שינוי בחייו של האדם. היא נותנת פרופורציות, אופטימיות, סולם ערכים יציב ומבט אחר על העולם.
מקום לעולם הרוחני
השבת מכריזה עוד הכרזה: יש לעולם ממד רוחני, ולא רק חומרי. התובנה הזו עולה מהתבוננות בפסוקים המוכרים שנוהגים לומר בקידוש בכל ליל שבת: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ… וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב, א–ג).
את כל העולם ברא א-לוהים בשישה ימים. את השמיים והארץ, הים והיבשה, הצמחים, הדגים העופות והחיות, ואפילו את האדם. ובכן, מה קרה ביום השביעי? מה הוא הוסיף לבריאה? חכמים אומרים שהעולם היה חסר מנוחה. "באה שבת – באה מנוחה". א-לוהים לא עבד קשה במלאכת הבריאה, והוא אינו צריך לנוח. כשחז"ל מדברים על מנוחה בשבת הם אינם מתכוונים שמישהו משתטח על הספה ומרים את הרגליים. הכוונה היא שמלאכת בריאת עולם החומר הסתיימה, ועכשיו נותנים מקום לעולם הרוח. עולם החומר שובת, נח ועוצר, ועולם הרוח תופס את מקומו.
זו הסיבה שבשבת אין עושים מלאכה, לא מקדמים שום דבר בעולם החומר. נותנים מקום לעולם הרוח, לנשמה. אפשר לקרוא לזה "קדושה". שמירת השבת מכריזה שיש ממד של קדושה בעולם. יָמִין וּשְׂמֹאל – לא רק חוֹל וָחוֹל אלא גם קצת קדושה. "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ". אין מקום בשורות אלו לדיון נרחב במושג הקדושה, אבל אולי לא צריך להסביר. אפשר פשוט להרגיש.
מקור הברכה
היינו מצפים שעצירת עולם החומר ליום אחד תגרום פגיעה בחומר. אדם שסוגר את העסק שלו בשבת אמור להפסיד מזה כסף. אבל בפועל פעמים רבות מתברר שזה עובד הפוך. אנו שרים בקבלת שבת "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", כי האמת היא שאין מלחמה בין עולם החומר לעולם הרוח. הקודש והחול אינם נאבקים זה בזה אלא עובדים יחד, בהרמוניה. כשעובדים נכון בחלק הרוחני של העולם זה משפיע לחיוב גם על עולם החומר.
הזמינו את הגיליון החדש של "עכשיו 14 מגזין"
איש אינו שומר שבת בשביל להרוויח מזה כסף, ובעלי עסקים בוחרים לשמור שבת גם במחיר של הפסד כספי, כי העולם הרוחני חשוב להם. עם זאת מפה לאוזן עוברים סיפורים על עסקים שהתחילו לשמור שבת וגילו שזה לא פגע בהם ואפילו שיפר את מצבם.
סיפר לי מישהו שהוא ביקר בבית קפה בנמל תל אביב ושם לב שבית הקפה מלא סועדים, הרבה יותר משאר מקומות הבילוי שסביבו. בעל המקום סיפר לו שהחליט להכשיר את בית הקפה ולסגור אותו בשבת. הוא עמד בלחצים גדולים של רשת בתי הקפה ושל המשפחה. כולם טענו ששבת הוא היום הרווחי ביותר, ואם יוותר עליו, יפסיד וייאלץ לסגור. אך הוא לא נכנע ללחצים, וסגר, ולדבריו מאז הוא רק מרוויח יותר.
מדינת ישראל, שבה עולם העסקים שובת בעיקרו ביום השבת, היא מעצמה כלכלית למרות השבת, ואולי בזכותה. וזה בלי לדבר על התועלת שיש למשפחה מכך שאבא או אימא נמצאים בבית עם הילדים.
עוד הכרזה
לסיום אני רוצה לשתף בחוויה אישית: בשירותי הצבאי הוצבתי במוצב ריחן שברצועת הביטחון בלבנון. אני עם צוות הטנק שלי יצאנו יותר מפעם אחת למארב ארטישוק מיום חמישי ועד ליום ראשון. השבת נכנסה, ואנחנו המשכנו כרגיל, כיוון שמדובר בפעילות מבצעית.
והנה השמש שוקעת, ומעיניי זולגות דמעות של געגוע לתפילות בבית הכנסת, לסעודת שבת עם המשפחה, לזמירות השבת. אני מזמזם בלב את המנגינות האהובות תוך כדי התקנת הטנק למארב בלילה.
אני חושב לעצמי: איפה אני ואיפה השבת? אני לא מתפלל עכשיו, אני נוסע בשבת, אני לבוש סרבל וחרמונית מוכתמת בבוץ. ככה נראית שבת?
אבל אז אני מתנער ואומר לעצמי: זו השבת שלך. ככה אתה שומר עכשיו שבת. אלא שעכשיו זו עוד הכרזה לבאי עולם: עם ישראל חזר לארצו, והוא שומר על ביתו כדי שבניו יוכלו לשמור שבת ולהביא את הברכה לבאי עולם. אני שומר על השבת של כל בתי ישראל. הלב מתמלא בהרגשה של שבת, ואני מברך את חברי לצוות: שבת שלום!
