כל ישראלי ישר והגון יודע לומר בכנות, שאם זה לא היה אברה מנגיסטו, כי אם אברי מנשה או אברהם גולדנברג, שנופל לידי החמאס, הוא היה הופך לילד של כולנו, ולא הייתה נותרת היום עין אחת יבשה בגלל סיפורו הבאמת מאד עצוב והסרטון קורע הלב הזה. אבל אברה אינו אבי ואינו אברי ולא גולדנברג, אז על גבו כל הגאונים שמחים להיות חזקים ולא מתכופפים בפני החמאס.
לגזענות יש הרבה פנים. היחס של החברה הישראלית לאברה מנגיסטו ולמשפחתו הוא צורה נוספת של גזענות. רק כזאת שקל למרק באמצעותה את העיקשות וחוסר הנכונות לעשות כלום בחזקת כלום כדי להעניק למשפחתו את התחושה שגם אברה מנגיסטו, שחום העור, הוא הילד של כולנו.
המונולוג של שי גולדן
הסיפור הזה כה מעציב וכה מדכדך, עד שדיבורים על החזרת שבויים ועמידה מול טרוריסטים נשמעים כמו מסך מצוין להסתתר מאחוריו. מסך גבוה ומכוער של גזענות ונמיכות קומה וגסות נפש אמיתית.
אברה עדיין חי. והוא הילד של כולנו, לא פחות מגלעד שליט. ובטח לא פחות מאלחנן טננבאום. ומי שמסתתר מאחורי ״אסור לשחרר מחבלים״, משקר לעצמו ולאחרים. אף אחד במדינה הזאת לא שם קצוץ על משפחת מנגיסטו ועל הטרגדיה שלה, כי הם, ובכן, שחורים.
התיעוד שפורסם
וזה העניין, ועל זה מונולוג בדיוק הזה: לא האם לשחרר מחבלים אם לאו, אלא כמה פעמים בעשור האחרון מישהו כאן בכלל דיבר על אברה מנגיסטו.
והאחריות היא גם עליי, כאיש תקשורת; אבל גם עלינו כציבור ישראלי, אשר לאחרונה המושג ״ערבות הדדית״ הפך גם הוא למטבע לשון ריקה, בעוד בעבר הוא היה אחד מאבני היסוד של המדינה הזאת. אז הגיע הזמן. לא לשחרר אלף רוצחים, כי אם לשוב לעקרון של ערבות הדדית של כל ישראלי לכל ישראלי אחר, בטח כזה שנמצא בשבי החמאס.
