זכיתי ללמוד אצל הרב מרדכי מדי שבוע במשך שנים מספר. אלו היו רגעי קסם. שעתיים שבועיות של מפגש עם דמות מעולם אחר: אדם צדיק בעל הארת פנים נדירה, שמחה תמידית והשקעה בלתי מתפשרת במאות תלמידיו, שלימד מדי שבוע בשיעורים רבים שהועברו במגוון מקומות. אינני זוכר אותו אף פעם אחת עצבני או חסר סבלנות: תמיד עליז, תמיד מאיר, גם כשסבל ממחלתו. קשה עליי ההבנה כי הרב איננו עוד עימנו. הרב היה ענוותן גדול, ולכן במהלך חייו אנחנו התלמידים לא שמענו עליו את כל הסיפורים שהציפה פטירתו.
שוחחתי עם הבן השלישי של הרב מרדכי, הרב יונתן שטרנברג. "אבא היה ודאי נבוך מכל הפרסום והתהודה האלה", הוא פותח את דבריו. "אבא ציין כל הזמן שלא הוא הנושא אלא השליחות והתפקיד שנועדו לו בעולם, ולכן הוא נמנע מהבלטת הצד האישי. הוא לא התבלט בחייו, והיה לו טוב בכך. הוא התרחק מפרסום מתוך עיקרון: השליחות והתפקיד שלי בעולם הם העיקר, ובהם צריך להתמקד".

אני מבקש מהרב יונתן לשתף בדמותו החינוכית של הרב כאבא, והוא מספר על האווירה המיוחדת שאביו השרה בבית: "היה לו משפט שהוא אמר הרבה לאימא: צריך לפנק בלי גבול, לאהוב בלי גבול ולדרוש בלי גבול. זה נבע מאמונה שהוא הקפיד ללכת לאורה: לתת אמון בכל אחד בכוחות שיש לו, ולכן אין חשש גם מלדרוש דרישות.
"הדרישה מאיתנו לא הייתה בפרונט; הוא לא אמר 'קום', 'לך לתפילה', אלא יותר בסגנון של דוגמה אישית. לדוגמה, כשהיינו מארגנים את הבית הוא לא היה אומר לסדר אלא בא איתנו לסדר. הייתה לו דרישה בשיטה של הבעת עמדה ערכית".


הרב יונתן מתאר כיצד כיבד אביו את רעייתו: "היה לו ביטוי כזה ביחס לאימא שלי. הוא היה תמיד אומר לנו : 'מה שאמא אומרת זה קודש'. הוא מאוד חינך לחשיבות של המקום של אימא בבית. מה שהיה מכעיס אותו זה התנהגות לא מכובדת כלפי אימא. הוא היה מקפיד על זה מאוד.

"הוא היה מדגיש באוזנינו רבות את עקרון הכרת הטוב. היה מזכיר כל הזמן שבעוד אנחנו בנחת יש חיילים ששומרים עלינו, חינך להכרת הטוב למדינה ולצבא בפרט. היינו נוסעים לטיול, והוא היה רואה תשתיות חדשות כמו גשרים או מנהרות ומתפעל: 'איזה יופי, איזה קידוש השם זה'".
אביך היה ראש ישיבה של מאות תלמידים שמשחרים לפתחו. איך ילדיך ושאר הנכדים חוו אותו?
"הוא היה נוסע מרחקים גדולים, לנטור או לדימונה, כדי להיות במסיבת סידור של נכד, כי ידע שזה ישמח את הילד. הנכדים טענו שגם הם סוג של בנים, והרגישו מאוד קשורים אליו.
"הבית היה תחנת רכבת של נכדים! הוא היה חד להם חידות, שואל שאלות ומתעניין מה למדו ואיך הם מרגישים, ואם מישהו היה חולה, הוא היה מתעניין בדיוק מה יש לו ומה שלומו. בנופשים המשותפים הנכדים מכל הגילים היו סביבו, ותמיד באירועים משפחתיים היה לו איזה נכד על הכתפיים. הייתה לו הרבה השפעה ואהבה להם, והוא היה מאוד מסור לזה. אפילו בשעת יציאת הנשמה היו הנכדים איתנו מסביב למיטה".
