היום לפני 49 שנים (ב-13 בדצמבר 1949) הכריזה הכנסת על ירושלים כבירת ישראל. מיום הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 ועד הכרזת ירושלים כבירת ישראל, לא הייתה למדינת ישראל עיר בירה ובפרק זמן זה הוצעו כמה חלופות.
ההכרזה חלה על מערב ירושלים שבתום קרבות מלחמת העצמאות בחזית ירושלים הייתה בשליטת ישראל, בה בעת שירושלים המזרחית הייתה בשליטה של ירדן עד מלחמת ששת הימים.
גדלתי למשפחה ירושלמית בה שני הסבים ושתי הסבתות עלו מפרס דרך תלאות של למעלה משנה, במטרה להתיישב בירושלים. הם הגיעו לארץ חסרי כל, והתיישבו בשכונת הבוכרים בירושלים. באמונה ובהודיה עמוקה הם דיברו על הזכות לחזור לירושלים ועל הקשר שלה כעיר בירה לעם היהודי.
שמעון רפאלי באולפן 'עכשיו 14'
אך מהו אותו קשר? ומכוח איזו זכות אנו מכירים בירושלים כעיר בירה של מדינת היהודים? הבה נעמיק בהיסטוריה.
רגילים אנו לומר כי ירושלים היא העיר המקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: נצרות, אסלאם ויהדות. אכן, המורשת ההיסטורית והרוחנית של העיר הופכת אותה לעיר ייחודית שכמעט אין לה מתחרים בעולם. אולם, מסקירה היסטורית עולה כי לעם היהודי בלבד הזכות ההיסטורית, הלאומית והדתית התקפה ביותר על העיר ירושלים.
מקובל להסביר כי ירושלים קדושה לנצרות בגלל שזאת עיר ההתגלות של ישו, בה הוא נצלב, ומקום קבורתו הוא בהר ציון. לדת האסלאם ירושלים קדושה כיוון ששושלת בני אומיה (שהיו מקורבי עות'מאן – חותנו של מוחמד) שלטו בארץ ישראל בשנים 750-660 לספירה. הקימו בהר הבית את בניין כיפת הסלע ומתוך מסגד אל-אקצא הגיע מוחמד לירושלים רכוב על סוסתו – אל-בורק.
3+חשיבות מסורת אגדית זו היא המסקנה התאולוגית הנגזרת ממנה ולפיה הדרך ממכה לשערי שמיים עוברת בירושלים. ליהודים ירושלים קדושה כיוון שבה הייתה מקום מקדשם הבלעדי, והיא הייתה לבירתם היחידה. אך כאמור, בהשוואת הזיקה של כל הדתות לעיר ירושלים נראה כי היהודים בלבד ייחסו אליה קדושה מיוחדת וייחודית והפכוה לבירה.
אם נבחן את ירושלים כבירת העם והארץ בימי הנוצרים, נגלה כי ירושלים לא הייתה מעולם בירת הנוצרים. בתקופה הביזנטית הבירה הייתה קיסריה. עובדה זו מעידה שעיקר מגמתם של הביזנטיים בארץ הייתה מדינית וכלכלית, ובירתם הדתית הייתה רומה הקתולית.
לאחר התמוטטות האימפריה המשיכה רומא לשמש כמרכז של הדת הנוצרית הקתולית, וכן כמרכז תרבותי, כלכלי ובעיקר תיירותי ברמה עולמית; וקונסטנטינופול¬-קושטא הייתה בירתם הקדושה של היוונים-אורתודוקסים.
3+בתקופה הצלבנית ירושלים אכן הייתה בירת הממלכה מבחינה דתית ופוליטית, אבל הייתה כפופה לרומא הקתולית. בפועל שימשה העיר עכו כמרכז המדיני, מנהלי וכלכלי. בנוסף לזה, הצלבנים היו זרים בשפתם, בתרבותם ובדתם מרוב תושבי הארץ בימיהם.
בבואנו לסקור את ירושלים כבירת העם והארץ בימי המוסלמים, נגלה כי ירושלים לא הייתה מעולם בירת הארץ לא בידי המוסלמים ולא בידי הערבים ואף לא הייתה בירת מחוז. אדרבה, בימי החליפות האומיית בתקופה הערבית, העיר רמלה שימשה כבירת המחוז. וירושלים הייתה כפופה לרמלה.
אולם, בניגוד לנוצרים והמוסלמים, מעמדה של ירושלים בימי היהודים הייתה לבירת העם והארץ. העיר היבוסית בירושלים השתרעה בימי היהודים על כ-80 – 100 דונם. ירושלים היהודית התפשטה בימי חזקיה מלך יהודה על 650 דונם.
3+הפעם הראשונה בתולדות הארץ שירושלים נהפכה לבירת כל ארץ ישראל הייתה בימי דוד מלך ישראל, ובימי שלמה המלך נבנה בית המקדש של כל עם ישראל גם כן בפעם הראשונה בתולדות העמים בארץ. בימי בית שני השתרעה ירושלים על 1,800 דונם, והייתה לעיר הגדולה והמבוצרת ביותר בארץ.
ניתן לקבוע בוודאות כי באופן מלא ירושלים הייתה בירת עם ישראל בלבד בכל תולדותיה (למעט פרק זמן קצר ובאופן חסר מאוד, בידי הצלבנים).
זכיתי לגדול בירושלים שם אני חי עד היום, את הטור הזה אני כותב מתוך הבנה כי לצד המאבק שמתרחש על שטחה ומעמדה של ירושלים, מתרחש גם מאבק על צדקת קיומנו בעיר. המוסלמים ושאר חורשי רעתה של ישראל מעוותים באופן בוטה את ההיסטוריה היהודית, ומכחישים את הזיקה הדתית והתרבותית היהודית לירושלים. הם עוסקים בהכחשת קיומו של בית המקדש ומטילים ספק בכתבי הקודש היהודיים באמרם כי דת האסלאם קדמה ליהדות בירושלים.
למול כל אלה, חשוב להעמיד בגאון את הזכות והבכורה היהודית על ירושלים ולא להישען רק על טיעוני ביטחון ושאר צרכים אזרחיים.
——
הכותב הינו מומחה ליחסים בינלאומיים, מדעי המדינה והיסטוריה, ומגיש הפודקאסט 'מסע בין רעיונות'.
