דמיינו את התרחיש: יום שני, שעת בוקר. בית קפה מנומס בברלין. עציצים, חלב שקדים, מוזיקה נעימה. אתם פותחים את העיתון, דר שפיגל, ועיניכם הזריזה צדה כותרת: "האם ממשלת הימין הקיצוני בישראל תעלה את רמת האנטישמיות בגרמניה ובאירופה?".
ובחזרה למציאות. אין שום דבר סביר בכותרת, גם אם היא של טור דעה, שמאשימה בעקיפין יהודים שנבחרו באופן דמוקרטי – בעובדה שבגרמניה שונאים יהודים. האשמה של יהודים, או יותר נכון של ה-יהודים, בעלייה ברמת האנטישמיות בעולם – היא אנטישמיות. גם אם כותב המאמר הוא בן לניצול שואה.
ומילא אם זה היה המקרה היחיד, או לא על אדמת גרמניה. אבל זו חולייה בשרשרת אירועים דומים, כולם על אדמת המדינה שהכתירה ושכללה את הרעיון הנאצי לכדי מכונת הרג- יהודים משומנת.
בשבוע שעבר ציין העולם 84 שנה לליל הבדולח, אותם אירועים אלימים, פרעות, בהם נטבחו יהודים ונשרפו בתי כנסת, בעיקר על אדמת גרמניה.
שני דברים קרו, או כמעט, בגרמניה – ביום הזה השנה. הראשון: הודעת דחיפה, פוש, ששלחה מסעדת KFC מקומית, לפיה ״יום ציון ליל הבדולח – פנקו את עצמכם בעוף פריך והגבינה חמה״, השני: אירוע של מכון גותה בת״א, שממומן ע״י ממשלת גרמניה, שביקש להשוות בין הכאב של היהודים בשואה לזה של הערבים בנכבה. לבסוף, KFC התנצלה והאירוע כאן בוטל. אבל הבעיה – רחבה הרבה יותר.
"יום הזיכרון לליל הבדולח, פנק את עצמך": הפוש הביזיוני של KFC בגרמניה
למה בגרמניה לא מבינים שמציאות כמו זו הנוכחית, בה 6 יהודים בממוצע מותקפים בכל יום ממניעים אנטישמיים – מצריכה חשיבה מחדש, איפוס ואתחול? ואם לא שם – למה אנחנו לא שומעים בישראל קול זעקה? למה האדמה לא רועדת תחת רגלינו?
