אם אין לנו כוח להשפיע, מה הטעם להצביע? מומחים מאסכולת "קבלת החלטות רציונלית", יעידו שבוחר רציונלי יעדיף שלא להצביע כלל. הסתברות שהצבעה של אזרח תשפיע על התוצאה היא כה קטנה, עד שהרווחים הצפויים מההצבעה אינם מצדיקים את העלות בזמן ובמאמץ.
כאן מתבטאת בעיית הטרמפיסט (FREE RIDER), מונח כלכלי המתאר קבוצה מסוימת נהנית משירות או ממוצר מסוים מבלי שהיא נושאת בעלויות שלו, או שהיא נושאת בהן באופי חלקי בלבד.
כשמדברים על אחוזי הצבעה (השתתפות) בבחירות, בעיית הטרמפיסט היא כינוי למצב שבו לכאורה, יכול מצביע רציונלי להסתמך על שאר האוכלוסייה, שתגיע עבורו להחלטה הטובה, מבלי להשקיע את הזמן והמאמץ הכרוכים בהשגת המידע, הגעה להחלטה, וההשתתפות בהצבעה.
אז מה בכל אופן מוציא אותנו מהבית?
אם תשאלו את מומחי קבלת ההחלטות הם כנראה ישיבו במונח 'יעילות פוליטית' – האמונות הסובייקטיביות של אנשים לגבי היכולות שלהם לקחת חלק בפוליטיקה וההבנה שהשתתפות זו כדאית ומשמעותית. ההשתתפות הפוליטית מושפעת מגורמים סוציו-אקונומיים, כגון מעמד סוציו-אקונומי, הכנסה והשכלה.
ההשתתפות הפעילה של האזרחים היא נשמת אפה של כל דמוקרטיה מתפקדת. נכונותם של אנשים להשתתף בחיים הפוליטיים נובעת מאמונה שלפעולה פוליטית שלהם או של כל אדם, יכולה להיות השפעה על התהליך הפוליטי, על שינוי המציאות במדינה, ועל האמונה שאפשר להחליף את השלטון (לא חשוב איזה שלטון, כל אחד לפי ערכיו). ירידה ביעילות הפוליטית היא סיבה לדאגה, היא עשויה להעיד על כך שהמערכת חסרת לגיטימציה.
בשנים האחרונות היעילות הפוליטית הולכת ופוחתת במדינות דמוקרטיות רבות. על פי נתוני האיחוד האירופי (סקר חברתי, 2018 וסקר הערכים העולמי, 2020), רק 44% מתושבי מדינות ה-OECD מאמינים שהמערכת הפוליטית במדינה שלהם מאפשרת לאנשים כמוהם להביע דעה על מה שהממשלה עושה. כ-60% מהנשאלים סברו שהממשלה לא משלבת את הדעות של אנשים כמותם בבואה לעצב מדיניות.
ומה אצלנו? ע"פ נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, נמצא אמון הציבור במערכת הפוליטית בישראל בשפל חסר תקדים. הוא נמצא בתחתית הרשימה, כאשר הממשלה עם 27%, הכנסת עם 21%. והמפלגות? 10% אמון בלבד.
שחיקת אמון הציבור מגיעה בד בבד עם שחיקת היעלות הפוליטית ושתיהן מצטרפות ל"בעיית הטרמפיסט". תסמונת ה'זאב זאב' נתנה אף היא אותותיה – הציבור 'התרגל' לאזהרות פומפוזיות מפני שינוי משטר, סוף החזון הציוני או קץ הדמוקרטיה. הוא הופך קהה לדרמות מזויפות.
המצביעים שעסוקים בהישרדות תחת מתקפת עליית יוקר המחייה, לא מגיבים לקריאות הגוועלד הנשמעות מאת אלה שמתיימרים לייצג אותם. לתפיסת הציבור, אלה עסוקים במלחמת כיסאות במקום בנושאים החשובים לו. שילוב של כל אלה עלול להוריד את שיעורי ההצבעה בישראל נמוך נמוך.
לא נבחרים. ממונים
בבריטניה כיהנו שלושה ראשי ממשלה בחודשיים האחרונים, שני ראשי הממשלה האחרונים בממלכה כלל לא נבחרו, אלא מונו לתפקיד. גם בבחירות לראשות ממשלת קנדה הצליח טרודו לזכות בקדנציה שנייה ברוב דחוק והקים ממשלת מיעוט. אגב, גם בבחירות הבזק שנתיים לאחר מכן נחל טרודו כישלון והקים שוב, ממשלת מיעוט.
במדינות דמוקרטיות רבות מתרחשות תופעות: עלית מנהיגות יחיד סמכותנית (שלטון יחיד) והאדרת המנהיג; פרסונליזציה של מנהיגות ושלטון; התחזקות הרשות המבצעת על חשבון הרשויות האחרות; פגיעה בזכויות הפרט, כמו גם בזכויות מיעוטים ועוד. המחשבה הפוליטית בימינו הופתעה מתהליכים אלו ומשינוי המגמה המשטרית במערב, ומנסה להתמודד עם המציאות של שקיעת הדמוקרטיה בעולם בתהליך של כרסום בערכים ובפרקטיקות.
כאן אצלנו בישראל, בבחירות הרביעיות, נפתלי בנט היה ראש ממשלה הראשון שמונה כתוצאה מדיל פוליטי ולא מבחירה המשקפת את רצון העם. ראש הממשלה קיבל רק 6 מנדטים, לא זכה באמון העם הריבון ולא נבחר על ידו לכהונה. בנט הרכיב ממשלה כראש גוש השמאל – הגוש הנגדי למפלגתו "ימינה", אשר כשמה היתה אמורה לייצג את הקהל השואף למדיניות ימינה מהליכוד.
משטר נזקק ללגיטימציה ציבורית בכדי לשלוט ולממש מדיניות. אחד המדדים לבחינת הלגיטימציה הוא אחוז ההצבעה בבחירות. בשנים האחרונות בכל העולם עדים לתופעה הולכת וגוברת של ירידה ברמות ההשתתפות הפוליטית (מעורבות אזרחית בסוגיות פוליטיות, השתתפות בהפגנות, התמודדות על תפקידים פוליטיים וכמובן שיעורי הצבעה). אחוז הצבעה נמוך מדי, מעיד על אדישות כלפי המערכת הפוליטית ואף עוינות כלפי השלטון.
לאותה אי ההצבעה יש משמעות. אי הצבעה גם היא סוג של הצבעה. אם נפח משמעותי מהציבור בכללותו או מציבור מסוים לא ייצא להצביע, הדבר יצריך חשבון נפש מן המפלגות מדוע מצביעים פוטנציאליים שלהם נשארו בבית. למעשה כבר אין דמוקרטיה. הדמוקרטיה היא חלל ריק עם לופ אינסופי של בחירות.
במציאות הזו, מי שלא משפיע גם לא נלהב לבוא להצביע.
