פרשתנו – פרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה בתורה הקדושה, והכי נכון שכעת נרחיב על דמותו של משה רבינו שהיה שליח ה' להיות מנהיגנו הדגול והבלתי מעורער, ומדוע דווקא כעת? כי בפרשה זו מתואר הרגעים הדרמטיים על פטירתו – "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" "ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה" "ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה" "ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה".
הכל התחיל מכך שעל עם ישראל נגזר לרדת לארץ מצרים, שם סבלו סבל שהוא בלתי ניתן להבנה, בזמן שהות עם ישראל בארץ מצריים מבין פרעה המלך הרשע דרך החוזים בכוכבים שעתיד להיוולד בן שהולך לרשת ממנו בכוח את כסאו, וכעת עבר פרעה משעבוד לשלב שהוא מורה כבר להרוג את כל הבנים הנולדים.
בז' לחודש אדר, 2368 שנה לבריאת העולם, נולד משה רבנו, הוא נולד שלושה חודשים לפני התאריך הטבעי שבו היה אמור להיוולד, ומשכך, ניתן ביד אימו יוכבד האפשרות למצוא את הדרך ולהחביאו עד לרגע שיעברו התשעה חודשים שאז פקחי מצריים יבואו לבדוק.
לקראת סוף התשעה חודשים אימו הטמינה אותו בתיבה ושמה אותה ביאור, בת פרעה יורדת לרחוץ ורואה תיבה, מושיטה ידה – והנה תינוק טוב מראה, נתנה לו את שמו – משה, כי מן המים היא משתה אותו, לוקחת אותו אל ביתה – בית פרעה, ושם בתוך המקום שממנו יצאה הגזירה להרוג את הבנים, מעניקה לו בתיה בת פרעה חום ואהבה ואף דואגת לו למינקת עברייה ובלי שידעה – זאת אימו של משה רבינו, והכל כי משה לא רצה לינק משום אישה גויה.
משה גודל בבית המלכות אך יודע טוב מאוד על יהדותו, ורואה את הסבל שעוברים אחיו ברחובות מצרים, יוצא החוצה ורואה מצרי מכה יהודי, והורג את המצרים על ידי פיו הקדוש, למחרת יוצא ורואה הפעם שני יהודים רבים וטען בפני האחד – רשע למה תכה רעך? ואותו אחד מגיב בעזות מצח ובחוצפה – האם אתה רוצה להרוג אותי כפי שהרגת את המצרי? משה מבין שהעניין התפרסם ופשוט תופס את רגליו ובורח.
בורח הוא למדיין, ורואה שם רועי צאן שמתנהגים בצורה ברוטאלית אל אחיות שבאו לשאוב מים מן הבאר, מיד קם ומגרש את הרועים ודואג לאותם הבנות, שמיד הולכות ומספרות על אותו איש שדאג להם לאביהם – יתרו, ומבקש הוא להביא את אותו האיש אל ביתו כדי להכירו.
משה רבינו נושא לאישה את – ציפורה, שהייתה אחת מבנותיו של יתרו, להם נולדו שני בנים ונקראו – אלעזר וגרשום. יתרו שם את משה רבינו לרועה צאנו, וביום מן הימים בעת שמשה רועה את הצאן רואה הוא מחזה לא טבעי, עץ סנה בוער באש ואיננו נשרף, ואז הוא שומע קול שאומר לו – "של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", ובאותה העת הקב"ה מוסר לו שהגיע הזמן לגאול את עם ישראל ממצרים והוא זה שנבחר להיות המנהיג שיעשה זאת.
בתחילה משה מסרב, אך לבסוף הדבר קרה ויחד עם אהרון אחיו הולך לפרעה ומתחיל עימו במשא ומתן על שחרור עם ישראל, פרעה משחק בהם ומשכך קיבל את עשרת המכות שהוכיחו לו עד כמה שהוא קטן ואפס לעומת בורא העולם שהוא אדון הכל וכל יכול.
בט"ו בניסן, בשנת 2448 לבריאת העולם, יצאו בני ישראל ממצרים, זמן קצר לאחר מכן השיגעון עולה לפרעה שוב לראש והוא מחליט לצאת ולהמשיך להילחם בעם ישראל כדי להחזירם למצרים, באותה העת עם ישראל מגיעים לנקודת שבר, כי הגיעו למקום שמולם רק ים ומאחוריהם המצרים שרודפים, פחד גדול אחז בהם ומשליכים את חששותיהם על משה, שהולך ומדבר על זאת עם ה' ומקבל ממנו מסר ואומר להם – ה' ילחם לכם ואתם תחרישון.
משה מתקדם יחד עם כולם והים נקרע ונפתח לפניהם, וכולם פצחו בשירה הידועה, וכפי שכתוב – אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת וכו'. והמצרים קיבלו מכה קשה שמחסלת אותם באופן סופי.
החלק המרכזי והחשוב בהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים היה בשביל שבעה שבועות לאחר שיצאו ממצרים שיקבלו הם את התורה, בו' בסיוון התקיים המעמד האדיר של – קבלת התורה שלאחריו עלה משה רבינו למרום כדי ללמוד את פירושי התורה.
בי"ז בתמוז ירד משה עם לוחות הברית והוא ראה את עם ישראל עובד לעגל עשוי זהב, כי השטן הטעה אותם בכך שמשה רבינו הלך מן העולם, וכשראה זאת משה ידיו נעשו כבידות מן הצער ומיהר לשבור את לוחות הברית עליהם נחקק האיסור האלוקי לעבוד אלילים. עלה משה שוב ושוב ובפעם השלישית ניתן בידו לוחות הברית השניות וירד להביאם לעם ישראל ביום הכיפורים שבו ביום בורא העולם אמר לו – סלחתי כדבריך, כלומר הקב"ה כיפר על חטא העגל.
במשך השנים שלאחר מכן המשיך משה להנהיג את בני ישראל במדבר, כשהוא מנהל את עדתו ביד רמה. הוא הקים את המשכן, בית מקדש נייד שנסע עם בני-ישראל בנדודיהם שם הקריבו קורבנות ועבדו את בורא העולם. במשכן זה היה בורא העולם מתגלה אליו דרך קבע, מעביר לו הוראות לעם ישראל ומלמד אותו את התורה ואת המצוות.
התכנית המקורית הייתה לנסוע ישירות מהר סיני לארץ ישראל – הארץ המובטחת, עם ישראל ערערו באותה הארץ וביקשו ממשה לשלוח מרגלים ונענה לבקשתם, כשהם שבו נתנו דיווח מבשר רעות על כך שלא ניתן לכבוש את הארץ ועוד.. התמרד העם נגד התכנית לנסוע לארץ ישראל, בשל כך גזר עליהם בורא העולם שהם ימותו במדבר, ורק לאחר ארבעים שנה יזכו בניהם ונשותיהם להיכנס לארץ המובטחת.
אירוע מכונן נוסף אירע באחד הפעמים בהם בני-ישראל צמאו למים ובורא העולם ציווה על משה לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה לא דיבר אלא היכה בסלע, וכעונש על כך נגזר עליו שלא יזכה להיכנס לארץ.
במשך ארבעים השנים שנדדו בני-ישראל במדבר התנהג עמם משה כרועה מסור ומעולם לא התגאה עליהם. התורה מעידה על ענוותנותו יוצאת הדופן "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה."
שבועות מספר לפני פטירתו כינס משה את בני ישראל בהוראת ה' יתברך, כדי להיפרד מהם ולחזק בליבם את האמונה בבורא העולם ובקיום מצוותיו, הוא שב ופירט את היציאה הניסית ממצרים, את המעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני לצד תלונותיהם של בני ישראל וחטאיהם במדבר, לבסוף, הוא בירך את כל שבטי ישראל בברכות רבות, ונפטר לבית עולמו בז' באדר בשנת 2488 לבריאת העולם, 120 שנה לאחר שנולד. משה מת בהר נבו ונקבר בסמיכות מקום, אך עד היום איש לא יודע את מקום קבורתו המדוייק.
חמשת חומשי התורה, אותם כתב משה בעצמו, מסתיימים במילים הבאות המתארות את רמת ההתגלות האלוקית לה זכה משה, ואיש לא זכה לה אחריו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה, ולכל עבדיו ולכל ארצו; ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".
משה מנהיגנו מלמדנו כמה וכמה נקודות חשובות לחיינו האישיים. משה נולד למציאות של פחד, מטמינים אותו ביאור, נלקח הוא לבית פרעה האכזר וגודל שם, ממש מנותק מביתו האישי החם והאוהב, ובנוסף לזאת גם כבד פה וכבד לשון, ובכל זאת דווקא הוא נגד הטבע שבני האדם חושבים – נבחר להיות המנהיג הגדול ביותר שיש לעם היהודי, כשהקב"ה רוצה את הצלחת מישהו זה לא משנה איפה הוא גדל ומה הכישורים שלו זה הכל תלוי בהחלטת ה', וכן האדם עצמו צריך להאמין במעט יכולות שיש לו שיש לו את האפשרות לעלות ולגדול מאוד מאוד.
עוד משה מלמדנו, שכדי להגיע אל ההצלחה לא צריך לרמוס את כל הסובבים מתוך גאוה וכבוד אלא – ענוותנותו של האדם, דווקא דרכה מגיעה ההצלחה. קברו של משה לא ידוע היכן הוא, וזאת בכדי שנוכל לתת לו את הכבוד הראוי לו – לעסוק בתורה הקדושה, אין רצונו שנעשה עסק ממנו, אלא רצונו שנעסוק בתורה הקדושה – תורת ה' תמימה שהיא – משיבת נפש.
