מספר המפגינים עלה וירד וזה בא בגלים – החל באזור הכורדי (מוסלמי-סוני), ממשיך לערים מרכזיות כמו הבירה טהראן, ממשיך גם באזור הבלוצ'י, והאזור הערבי (מוסלמי-שיעי) ועוד. ברשתות החברתיות שלעתים "זוכות" לניתוקים של המשטר, מתפרסמות תמונות וקטעי וידאו של נשים גוזרות את השיער כחלק מהמחאה, עימותים אלימים או אפילו נערות בגיל בית ספר שזועקות על ראש מחלקת החינוך בעיר.
לצד זה גם מכתב אנונימי (שכבר יש טענה כי הוא מזויף) של חכמי הלכה ממרכזי לימוד בטהראן, משהד וקום שמבקרים את המשטר – אך חשוב לזכור שאין פה סתירה משום שהביטוי 'משטר האיתאללות' עלול לבלבל – בוודאי שיש חכמי הלכה שלא מקבלים את מרותו הדתית והפוליטית של המנהיג העליון אַיַתֹאלַלה חַ'אמֶנַאִי. המחאה לא נעצרת בגבולות איראן וישנן הפגנות תמיכה ברחבי העולם. בהמשך לטור הקודם, הנשים שהמחאה שלהן היא בת כמה שנים (טורים קודמים יעלו בהמשך בתגובות) הן חלק משמעותי במחאה זו.

מילה על החג'אב שהוא סמל עוד מהמאבק של שנות השלושים (עליו כתבתי לאחרונה טור, שיעלה גם בתגובות) אז המשטר דרש לבוש מערבי ונגדלסוש מסורתי (לגברים ונשים) והעם רצה דווקא לבוש מסורתי. בחזרה אלינו, רבים רצים לקרוא למאבק 'מאבק החג'אב', אך כדאי להתסכל על המציאות באופן יותר רחב. אחת הסיסמאות מדברת על זה – 'אישה, חיים, חופש' (בפרסית: زن، زندگی، آزادی, נהגה "זָאן, זֶנְדֵגִי, אָזָאדִי").
יש פה קריאה משמעותית לזכויות אדם ואף שכפירה במשטר הנוכחי – כולל קריאות מוות לדיקטטור. כלומר לא נגד אֵבְּרָאהִים רַאִיסִי, נשיא המדינה, אלא נגד המנהיג העליון אַיַתֹאלַלה חַ'אמֶנַאִי שכמדי פעם זוכה לשמועות על גסיסתו, ודיבורים על יורשים כמו הנשיא רַאִיסִי, או בנו של המנהיג העליון מֹגְ'תַבַּא שזכה לאחרונה לתואר אַיַתֹאלַלה. נכון, מוקדם לדעת האם מַהְסַא אַמִינִי היא "מֻחַמַּד בּוּעַזִיזִי האיראנית" כלומר הגורם שיפיל את המשטר, אך מות השניים מבעירים אזורים רבים באזור.
אזכיר כי מֻחַמַּד בּוּעַזִיזִי הוא הירקן התוניסאי ששרף את עצמו ובעצם הצית את המהומות בדצמבר 2010 בתוניסיה ומשם למזרח התיכון כולו – הרי ההמונים במצרים, בלוב ובתימן לא הביאו להפלת השלטון המקומי בשל מצבו הכלכלי או הבריאותי של בּוּעַזִיזִי אלא הוא היה הגפרור ש(תרתי משמע) הבעיר הכול.

מיותר לציין שמוקדם לדעת אם לאן נושבת הרוח ומרבית הסיכויים שנדבר על מחאה זו כאירוע נוסף בתוך כמה אירועים נגד המשטר. אך כאמור, יש פה הבדל משמעותי והוא אינו במספרים אלא בדרישות. ב"מהפכה הירוקה" שהייתה בשנת 2009, בעקבות ניצחונו של מַחְמוּד אַחְמֶדִינֶזַ'אד, נשיא איראן המכהן, לקדנציה נוספת. אז, עם פרסום התוצאות, תומכי המועמד מִיר חֻסֵין מוּסַוִי, ראש הממשלה לשעבר יצאו לרחובות טהראן הבירה ומחוצה לה למחות.
אך ב-2009, המחאה הייתה בתוך חוקי המשחק כלומר המחאה הייתה בתוך המשטר – בין מה שאוהבים להגדיר השמרנים לרפורמיסטים, אך שני הצדדים מקבלים את השיטה ואת שלטונו של של אַיַתֹאלַלה עַלִי ח'אמֶנַאִי. ב-2019 המחאה הייתה בעיקרה כלכלית, עם התקפלות מסוימת של המשטר. חשוב גם לחדד כי לעומת העולם הערבי שחווה אירוע מכונן כמו האביב הערבי כאירוע חדש – האיראנים יודעים לצאת לרחובות.
