כמעט ערב טוב לראש ממשלת ישראל, יאיר לפיד.
אדוני, חשבתי על הדברים לעומק ואתה צודק. נקודה. ואני טועה. נקודה. ואנחנו טעינו. כולנו. מהראשון ועד לאחרון. אני מופתע ומאוכזב מכולנו כאן בערוץ, עובדים וגם צופים, שלא הבנו שאתה הוא האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון; בקיצור: אתה הוא הלפיד הנכון. סליחה! לא הנכון, אני מבקש לתקן: הנכון היחיד האפשרי. נכון וגם גאון. נכון וגם עליון. נכון וגם שלטון. אתה השליט, אתה הבוס, אתה המלך, אתה הקיסר.
ואם לצטט את הפוליטיקאית המרשימה והחכמה והמשפיעה ביותר שפעלה בישראל מאז קום המדינה, אורנה ברביבאי: יש אחד אלוהינו בשמים, ואחד יאיר לפיד בארץ. אין מה לומר: צודקת בכל מילה. ובחודש תשרי, אפילו צודקת כפליים.
קראתי את העתירה המוצדקת והנכונה והחכמה והמנוסחת ביד אומן להתקנא ממש, שהגשת בבקשה להכריז על ערוץ 14 כערוץ תעמולה ובמקביל לסגור אותו לאלתר. קראתי ומלמלתי בהשתאות: ״אלה פנינים – לא טיעונים. אלה יהלומים – לא נימוקים. זה זהב – לא כזב. זו לא עתירה – כי אם שירה״. כן, אדוני הנשגב ורב המעלות – ההתפעמות ממך ומהטקסט המכונן שביקשת מעורכי הדין של תנועת השלטון הכבירה, ״יש עתיד״, לנסח, גורמת לי לחרוז חרוזים; לחשוב שירה; לחזור בי מדבר עבירה; להרהר הרהורי כפירה; ולומר: אין ברירה – לפיד הוא הבחירה; הברורה, הבהירה, האדירה, הכבירה, המזהירה, המסעירה. יש עתיד, והוא טוב מתמיד. הצביעו לפיד – הפעם ותמיד.
המונולוג הנוקב של שי גולדן
בכל אולפן וסביב כל שולחן, אני מזומן וגם מוכן; לראיין באהבת תמיד – נציג של יש עתיד; להוביל את הצופה המבולבל, להחלטה הנכונה ולמעשה המקובל; פתק אחד ויחיד לשים במעטפה, פתק של הערצה ולטיפה; פתק שכולו בחירה בישראל שפויה ודמוקרטית; פתק של בחירה בישראל ממלכתית, לא דתית, וגם אריסטוקרטית; פתק של בריאות, ריפוי, נורמליות ויופי; פתק של ציונות, משפט, חוק, אחדות ואופי; יאיר אתה אבי, יאיר אתה מלכי;
אתה הכי מגניב ואגבי, אתה גם הכי נקי; הכי מאחד, הכי של כולם; אינטלקטואל נשגב, אבל תמיד אחד מהעם; את מי שיידבר עליך לא יפה, נשלח מיד לראות רופא; מי שלא יעשה לכבודך קידוש, יישב בקלבוש; אני מתחייב מעל כל במה ומול כל מצלמה; לתת לך את הלב וגם את הנשמה; לשיר שירי שבח והלל; למושל, לאל, ללפיד הגואל; עד שלא תיוותר עין אחת יבשה, מול ליבך החכם ונפשך הרגישה; כי זכינו בך יאיר, כאילו היית צ׳רצ׳יל קטן; זכינו בך, יאיר, כמו שהטורקים זכו בארדואן.
נזנח את הפשיזם, נחבק את הלפידיזם; נשליך הצידה את בן-גביר וביבי; נחבק את עידן רול ונתנשק עם טיבי; במקום ״שמע ישראל״, נלחש ״לפיד הוא הגואל״; במקום נתניהו והמשפט, נעסוק ביופי המוחלט; שלך, יאיר, שלך; שלך אנחנו לנצח, שלך ובשבילך; אוך, אתה חתיך. נשרף לי הנתיך. אוך, אתה יפה, תן לי לנחש: יאיר גם אופה; אוך, אתה מתאגרף ופילוסוף; אהובנו ולפידנו, אין לעליונותך סוף.
האמת היא שרציתי עוד כתרים לקשור; ועוד מזמורים לשיר ולאמור; עוד איזה פירגון לדחוף, עוד איזו מתנה לעטוף; שי ממני אליך ראש ממשלת המחר; לא חליפי, לא זמני ובטח לא במעבר; רציתי עוד אדוני ראש הממשלה, אבל ברשותך ובמחילה – אני חושש להפוך לערוץ תעמולה; אז הנה עוד משפט ובסופו נבואה גדולה: יאיר לפיד יביא את הגאולה.
אני מקווה שזה בסדר שבחרתי לחרוז; פשוט, אתה מבין: כבר התחלתי לארוז; כי בקרוב אתה עומד לסגור את הערוץ; כי כזה הוא ראש ממשלתנו החרוץ; ממהר לעשות, ואז לכסות; פועל בנחישות למען החוק, ואת מי שצריך – יודע גם לחנוק; ואין לי תלונות, שלא תהיינה אי הבנות; אתה צודק כמו תמיד. אחרי הכל: אתה יאיר לפיד; אז הנה, תראה: אפילו לבשתי חולצה; כדי שגם ליהיא תהיה מרוצה.
יפה, לא? אז מחר אעשה כדבר הזה: אקעקע אותך על החזה. הכי קרוב שיש ליד הלב, כדי להוכיח כמה אני אוהב.
מבסוט? מסופק? מאושר? רווח לך, אדוננו המוכשר? כן? יופי. אז עכשיו, תניח לנו כבר, בסדר? דיקטטור מסוכן, היסטרי, מפונק, תינוק בכייני, מסית מדופלם וסותם פיות נעדר גבולות ומידות.
אה, והנה עוד חרוז לסיום, כדי לשמור על הרצף: לא נשתוק, כי אם נדבר; לא נוחשך, כי אם נשדר; לא נכנע, כי אם נתגבר; לא נפנק, כי אם נבקר; ויאיר – ניפגש ביום הבוחר.
